דוידי נ' קשת סיורים ואח'

פסק דין

תאונת דרכים שהיו מעורבות בה מכוניתה של התובעת ומכונית בבעלות הנתבעת 1, נהוגה על ידי הנתבע 2 ומבוטחת על ידי הנתבעת 3 (להלן "מכונית הנתבעת"). התובעת טוענת כי התאונה אירעה לאחר שהיא אותתה שמאלה והחלה לפנות שמאלה על מנת להיכנס לחניון שמשמאל לכיוון נסיעתה. הנתבע 2 טוען כי התובעת לא אותתה וכי כאשר ביקש לעקוף אותה משמאל לאחר שהאטה את נסיעתה, היא פנתה במפציע שמאלה כאשר היא מתחילה לאותת רק כאשר כבר החלה לפנות שמאלה והוא כבר היה "צמוד אליה", כדבריו. אציין כי הכביש הוא דו סטרי במקום אירוע התאונה.

לתאונה היה עד ראיה, מר עמר, העובד בתחנת מוניות הסמוכה מאד למקום האירוע. עדותו תמכה בגרסת התובעת, ועל פניו נראה שאין לו אינטרס בתוצאה.

הכלל הוא כי נהג המבקש לסטות מנתיב נסיעתו (במקום שבו אין איסור על סטייה כזו) חייב לאותת, ובנוסף הוא חייב לוודא שהוא אינו מפריע לתנועה עקב הסטייה. במקרה שלנו, כלל זה אינו חל כפשוטו שכן התובע אכן נכנסה לנתיב שמשאל לנתיב נסיעתה המקורי (כדי להיכנס לחניון שמשאל לרחוב), אולם מכונית הנתבעת לא נסעה באותו נתיב בכיוון הנגדי אלא נכנסה אליו כדי לעקוף את התובעת, לאחר שקודם לכן נסעה מאחוריה. מי שיוצא לעקיפה חייב לנקוט זהירות ולוודא שיוכל להשלים את העקיפה. הנתבע 2 טען כי החל בעקיפה משום שהתובעת האטה, ולטענתו עשתה כן כדי לחפש חניה בצד ימין של הדרך ורק משלא מצאה חניה החלה בפניה שמאלה לחניון. פרשנות הנתבע לגבי כוונותיה של התובעת כבודה במקומה ואין לה כל נפקות, משום שמה שברור הוא שהתובעת היתה חייבת להאט גם אם לא חיפשה חניה כלל בצד ימין וזאת כדי שתוכל לפנות שמאלה כפי שאכן עשתה. הנתבע 2 ראה את ההאטה והחליט לעקוף, אף שמדבריו עולה בבירור שהוא מכיר היטב את המקום ומודע לקיומו של חניון בצד שמאל של הרחוב.

רכב התובעת נפגע בפינה השמאלית האחורית שלו. הנתבעים לא הביאו כל נתון לגבי מקום הפגיעה ברכבם, וחלה החזקה שאילו היו מביאים נתון זה שללא ספק ידוע להם, היה הדבר פועל כנגד גרסתם. מקום הפגיעה ברכב התובעת מעיד לכאורה כי רכבה היה כבר לקראת תום חציית הנתיב השמאלי וכניסה לחניון. על כן סביר יותר שהנתבע 2 הוא שהתפרץ לנתיב השמאלי במפתיע, מאשר שהתובעת היא שהפתיעה והחלה לפנות שמאלה כשהנתבע כבר היה סמוך מאד אליה. אילו האפשרות האחרונה היתה נכונה, הייתי מצפה שהפגיעה ברכב התובעת תהיה בדופן או בצד שמאל של החזית, ולא בפינה השמאלית האחורית כפי שהיה כאן.

המסקנה היא כי גם לאור הראיות ובמיוחד עדות מר עמר, וגם בשל מיקום הפגיעה במכונית התובעת, אני קובע כעניין שבעובדה כי אני מעדיף גרסת התובעת ומטיל האחריות לתאונה על הנתבעים.

אשר לנזק: עלות התיקון, שכר טרחת השמאי וירידת הערך נתמכים בכתובים ולא נסתרו, אין כל ממש בטענת הנתבעים בכתב ההגנה באשר לכך שלא הוכח שהתיקון בוצע, שהרי זכותו של הניזוק להשתמש בפיצוי כראות עיניו ואין הוא חייב לתקן את הנזק טרם קבלת הפיצוי, ואך\ף אינו חייב לתקנו כלל אי פעם. אשר לרכיבים של עגמת נפש ואבדן ימי עבודה שנכללו בתביעה, חוששני שאין להם כל ראיה ואין בהם כל ממש.

התוצאה הסופית היא כי אני מחייב הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסך של 9,095 ₪ (סיכום עלות התיקון, ירידת הערך ושכר טרחת השמאי). בנוסף, אני מחייב אותם לשלם לתובעת הוצאות המשפט בסך 350 ₪ (בנוסף לחיוב שהוטל בהחלטה מיום 18/5/09). שני הסכומים הנ"ל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 12/1/09 (מועד הגשת התביעה).

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים באמצעות הדואר.

ניתן היום, כ"ח טבת תש"ע, 14 ינואר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: