דוידוביץ טוביה ואח' נ' סמיר סעד

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בקריית שמונה (כב' השופט מ' נדל) מיום 25.5.2011

פסק דין

הסכסוך

המערערת ובעלה המנוח הזמינו מן המשיב עבודת הקמתו של שלד, תמורת סך 170,000 ₪. בשלב מאוחר יותר הסכימו הצדדים, כי המשיב יבצע, נוסף להקמת השלד, שאר עבודות בניין, תמורת סך 55,000 ₪.

בתביעה שהגישו נגדו הם טענו, כי חרף העובדה כי שילמו לו את שכרו (סך 246,250 ₪), הוא לא השלים את העבודה והסב להם נזק. הם ביקשו לחייבו להשיב לידיהם סך 95,226 ₪ ששולם לו ביתר, סך 16,300 ₪ ששילמו לקבלן חליפי על מנת להשלים את העבודה שהתחייב בה המשיב, וכן סך 9,000 ₪, דמי שכירות שנאלצו להוציא בשל כך שעבודת המשיב לא הושלמה.

המשיב התגונן מפני התביעה והגיש תביעה נגדית, בה טען כי המערערים שילמו לו רק 150,000 ₪, ונותרו חייבים לו סך 140,248 ₪, ועל סכום זה העמיד את תביעתו.

השתלשלות ההתדיינות

בפסק דינו קבע בית משפט השלום, כי הונחה לפניו תשתית ראייתית דלה, גרסותיהם של בעלי הדין אודות סכומי הכסף ששולמו היו עמומות, ולכן את הדין הכריע על יסוד נטלי ההוכחה. הוא מצא, כי בעלי הדין לא הרימו את הנטל, איש איש לפי תביעתו, ולכן דחה את התביעה והתביעה הנגדית.

על פסק דין זה הוגש ערעור לבית משפט זה (בפני הרכב בראשות כב' השופט ה' ח'טיב). במהלך הדיון הגיעו בעלי הדין לידי הסכמה, לפיה יוחזר העניין לבית משפט השלום, על מנת שיכריע כמה שילמו המערערים למשיב, ובהתאם לבירור זה יפסוק את הדין.

מששב העניין לבית המשפט קמא ניתן פסק דין, שעתה קבע כי המערערים שילמו למשיב רק 225,000 ₪, ונותרו חייבים לו, על כן, סך 75,000 ₪, סכום בו הוא חייב את המערערים.

הערעור

על פסק דין זה קובלים המערערים, בערעור שהניחו לפניי. הם טוענים, כי העניין חזר לפתחו של בית המשפט קמא, על מנת שיברר מהו הסכום ששילמו למשיב, והנה כל שהוא עשה – שינה את הנמקתו, כשהוא קובע עתה, כי הוכח תשלום חלקי בלבד על ידי המערערים, בעוד שבפסק הדין הראשון הוא קבע, כי אין ביכולתו לקבוע מהו גובה סכומי הכסף ששולמו בפועל למשיב.

ועוד טוענים המערערים, כי בית המשפט קמא שגה בכך שסירב לבקשתם להגיש ראיות, אותן ביקשו להגיש לבית המשפט המחוזי (בקשה שלא נדונה במהלך הערעור, כיוון שבעלי הדין באו לידי הסכמה להחזרת הדיון לבית משפט השלום).

נוסף על כל אלה פרשו המערערים טענות מטענות שונות, שאינני רואה לפרטן כאן, נוכח המסקנה אליה באתי, לפיה דין הערעור להתקבל.

המשיב טוען, בתורו, כי יש להותיר את פסק הדין על כנו, כיוון שמסקנתו מתבקשת מתוך הראיות שכבר הונחו לפני בית המשפט קמא בשעתו. לשיטתו – הנטל רובץ לפתחם של המערערים להוכיח את התשלום, ומשלא עמדו בו – נכון עשה בית המשפט קמא כאשר קבע, כי לא הוכח התשלום (כי אם חלקי).

דיון

כאמור מעלה, העניין שב לפתחו של בית משפט השלום על מנת שיקבע מהו הסכום שהמערערים שילמו למשיב. כיוון שבפסק הדין הראשון קבע כבר השופט קמא, כי לפי הראיות שהניחו לפניו אין בידו לקבוע מהו הסכום ששולם, היה עליו לחזור ולגבות ראיות בעניין זה, כך יש לפרש את הנחיית בית המשפט המחוזי לשופט השלום. פירוש אחר של ההנחיה אין בו כל הגיון. על מנת לקבוע, כי המערערים לא עמדו בנטל ולכן לא הוכיחו כי אם תשלום חלקי, לא היה כל צורך בהשבת העניין לבית משפט השלום, שהרי יכולים היו שופטי המחוזי לעשות כן, על יסוד הקביעה, לפיה אין ביכולתו של השופט קמא לקבוע את הסכום.

יתר על כן, תמוהה ההנמקה הנוכחית של פסק הדין, נוכח הקביעה בפסק הדין הראשון, לפיה אין בידי בית המשפט לקבוע את הסכום ששולם, כאשר בין לבין לא נשתנה דבר. אם בפסק הדין הראשון לא היה בידי בית המשפט לקבוע את גובה התשלום, פשיטא שגם בפסק הדין השני לא היה בידו לעשות כן, בלא לברר את המחלוקת בירור עובדתי, משמע בראיות.

על כל אלה נוספת העובדה, כי בערעור בגלגולו הקודם הגישו המערערים לבית המשפט המחוזי בקשה להגשת ראיות נוספות בערעור, ובקשה זו לא נדונה כלל, אף שעל פניה יש בה ממש. פשיטא, כי שופטי בית המשפט המחוזי התכוונו, כי ראיות אלה תובאנה בפני בית משפט השלום. מכאן שגגתו של השופט קמא, שדחה את בקשת המערערים לגבות את הראיות, כשהוא מפנה את המערערים לבית המשפט המחוזי.

משום כל הטעמים הללו, וחרף עגמת הנפש העצומה הנגרמת לבעלי הדין מהתמשכות ההליכים המיותרת, אין לי כי אם להשיב את העניין לפתחו של בית המשפט קמא, על מנת שיברר בירור עובדתי, הנסמך על השלמת שמיעת הראיות בסוגיית גובה התשלום ששילמו המערערים למשיב.