דודגר נ' סברדלוב ואח'

פסק דין

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת כב' הרשמת ט. אוסטפלד-נאוי מיום 2.3.10 (נומרטור 001129926, להלן – "החלטת הרשמת"). החלטתי לדון בבקשת הרשות לערער כבערעור. לטעמי יש לקבל את הערעור, לבטל את החלטה ולהחזיר את הבקשה אל כב' הרשמת על מנת שתדון בה לגופה.

אין חולק בדבר העובדות הבאות.

המנוח אמנון דודגר ז"ל (להלן – "דודגר") נפטר ביולי 2007. עוד בחודש נובמבר 2000, בעודו בחיים, נפתח כנגד דודגר על ידי המשיבים תיק הוצאה לפועל לביצוע שיק בסך של 100,000 ₪. במסגרת תיק זה ולצורך הבטחת פרעון החוב ככל שתתקבל התביעה, הוטל לבקשת המשיבים עיקול על חלקו של דודגר בנכס מקרקעין אשר שימש כדירת מגוריו עם משפחתו. העיקול הוטל בהתאם לקרן סכום החוב המקורי, דהינו 100,000 ₪ בצירוף ההוצאות. המנוח הגיש התנגדות לביצוע השיק, ההתנגדות התקבלה והתיק התנהל בבית משפט השלום בתל-אביב. בינואר 2004 ניתן כנגד דודגר פסק דין, בו נדחתה התביעה אך דודגר חויב בתשלום חוב בסך של 10,000 ₪ בו הודה. אין חולק, כי המשיבים לא פעלו למימוש העיקול לאחר מתן פסק הדין. רק ביום 2.10.08 נחתמה לבקשתם פסיקתה המחייבת את דודגר לשלם למשיבים סך של 10,000 ₪ בצירוף שערוך ממועד הגשת התביעה.

ביוני 2009 הוגשה על ידי עזבון דודגר באמצעות יורשיו בקשה להורות על ביטולו של העיקול, וזאת מחמת שני טעמים: האחד – חוסר מעש והעדר כל פעולה, זאת בהתאם לסעיף 41 לחוק ההוצאה לפועל, והשני – טענה לפיה עוד בטרם רישומו של העיקול, נרשמה על חלקו של המנוח בנכס הערת אזהרה המתעדת לכאורה את העברת חלקם בנכס של המנוח ואשתו לבעלות הורי האשה. לעניין הטעם השני נסמכה הבקשה על ההלכה שנקבעה בע"א 189/95 אהרונוב פ"ד נג(4) 199, בטענה כי הערת האזהרה גוברת על העיקול ועל כן לא ניתן לממשו והוא בטל. בבקשה זו ניתנה ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור.

למען שלמות התמונה יצויין כי בנובמבר 2009 הגישה האלמנה בקשה להורות על הקטנת סכום החוב בתיק ההוצאה לפועל ולהעמידו על סכום התואם את פסק הדין. בהתאם, הועמד הסכום על סך של 35,820 ₪.

ביום 2.3.10 ניתנה על ידי כב' הרשמת החלטתה בבקשת העזבון לבטל את העיקול, כדלקמן: "... ככל וסכום החוב מעודכן בתיק וככל ולא תומצא החלטה, תוך 20 יום, המורה על חוב דמי מזונות, הרי שאין מקום להורות על ביטולו על העיקול". בגין החלטה זו הוגשה בקשת הרשות לערער שלפני, בטענה כי הרשמת כלל לא דנה בטענות הבקשה ומניה וביה טעתה בכך שלא נענתה לה.

אכן ברי מתוך ההחלטה, כי אין בה כל התייחסות לטעמיה של הבקשה לבטל את העיקול. כך, אין בה כל התייחסות לשאלת חוסר המעש הנטען, וכן אין היא מתייחסת באופן כלשהו לטענה בדבר העדר תוקף לעיקול לאור הערת אזהרה קודמת. ההחלטה, על נימוקיה, עלומה למדי, ולא בואר הקשר לקיומו של חוב מזונות. עמדתם של המשיבים הינה כי: "גם אם ניתן להשיג על נימוקיה, אין לשנות מהחלטתה הסופית" של כב' הרשמת.

סבורני, כי בנסיבות כאלה יש להשיב את הבקשה אל כב' הרשמת על מנת שתדון בה לגופה ותיתן החלטתה לגופן של הטענות שנטענו, תוך הנמקה מתאימה, ולו תמציתית.

אשר על כן, אני מקבלת את הערעור ומורה על ביטול ההחלטה, באופן שבקשת העזבון לבטל את העיקול תשוב ותידון על ידי כב' הרשמת, לגופה ועל פי טעמיה, הכל כמובן לאור טענות שני הצדדים בסוגיות הרלוונטיות.

אציין בשולי הדברים כי לא מצאתי פגם בכך שהבקשה הוגשה על ידי העזבון באמצעות היורשים, המיוצגים על ידי בא כוחם.

אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ח סיון תש"ע, 31 מאי 2010, בהעדר הצדדים.