דוד נ' מדינת ישראל

פסק דין

ערעור על חומרת עונש.

המערערת הועמדה לדין בגין גרם תאונת דרכים שתוצאתה חבלה של ממש.

ביום 30.6.09 נהגה המערערת מכוניתה ברחובה של עיר ומשהגיעה לצומת מרומזר, החלה בפניה שמאלה.

להוותה, וללא ידיעתה, הוברר כי במקום, אור ירוק משותף להולכי רגל במעבר חציה ולכלי הרכב הפונים לשמאל.

מי שמצוי בכבישי המדינה יודע כי דרך כלל, הירוק המשותף הינו בפניה ימינה.

המערערת אשר לא היתה ערה דיה ונסעה במעבר החציה, פגעה בהולכת רגל וגרמה לה לחבלה של ממש – חתך אשר נסגר בסיכות.

עבירה של אי מתן אפשרות להולך רגל לחצות במעבר חציה, אינה מצויה ברשימת העבירות המחייבות פסילה.

במקרה זה, קמה חובת הפסילה על שום שתי הוראות חיקוק נוספות: נהיגה בקלות ראש – עבירה עפ"י סע' 62(2) לפקודת התעבורה וחבלה של ממש – עבירה עפ"י סע' 38(3) לפקודת התעבורה.

את חיציו, מכוון ב"כ המערערת כלפי שתי הוראות החיקוק האחרונות.

לטענתו, לא ברור מהן העובדות המקימות עבירה עפ"י סע' 62(2), הגם שב"כ המערערת הודה בכך.

כאן המקום לציין, בתקנות התעבורה קיימת הוראה מקבילה לסע' 62(2) והיא תקנה 21(ג) לתקנות שעניינה נהיגה בחוסר זהירות ואין חובת פסילה בצידה.

עוד מפנה ב"כ המערערת לכך כי המעוות במקום התאונה תוקן וכעת יש שילוט המבהיר ומזהיר את הפונים שמאלה כי קיים אור ירוק משותף לכלי הרכב ולהולכי הרגל.

ב"כ המשיבה מתנגדת לשינוי התוצאה העונשית. לדבריה, ביהמ"ש קמא הסתפק בפסילת החובה ובכך נעשתה כברת דרך לקראת המערערת.

הפכתי והפכתי בטענות הצדדים.

אני ער להלכה כי ערכאת הערעור תתערב בגזה"ד רק אם נפלה בו טעות מהותית או שיש בהטלתו חוסר סבירות קיצוני.

עם זאת, אני סבור כי יש ליתן משקל נוסף לנסיבות המיוחדות של המקרה כפי שפורטו לעיל, לעובדה כי החבלה של ממש מצויה ברף הנמוך, מבלי להקל ראש, לעובדה כי המערערת נוהגת 12 שנים ללא רבב ולמצבה האישי.

סוף דבר: אני מעמיד את תקופת הפסילה בפועל על 45 ימים.

יתר רכיבי גזר הדין יוותרו בעינם.

הפסילה תחל ביום 7.9.10 שעה 10.00. המערערת תפקיד את רשיון הנהיגה במזכירות בימ"ש השלום לתעבורה בת"א.