דוד נ' המוסד לביטוח לאומי

החלטה

1.בפתח הדברים, בית הדין מתנצל בפני הצדדים על העיכוב במתן ההחלטה.

על יסוד הסכמת הצדדים, ניתנת ההחלטה על ידי מותב דן יחיד.

2.הוגשה תביעה להכיר בפגיעה של התובע בברכיים, כמחלת מקצוע או מיקרוטראומה.

3.כך נאמר בתצהיר התובע:

"3.הריני להצהיר, כי במשך 30 שנה אני עוסק כמסגר במקצועי.

4.הריני להצהיר כי שעות עבודתי כמסגר הן משעה 07:00 עד שעה 18:00, חמישה ימים בשבוע.

5.אציין, כי במסגרת עבודתי, אני עובד באתרי בנייה לא מרוצפים ונדרש לכופף רבות את ברכיי, שכן עליי לרכון פעמים רבות בכיפוף ברכיי על הרצפה תוך התרוממות ויישור הברכיים עשרות פעמים ביום. כאשר אני מסיים עבודת רתכות אחת, עליי לקום ולעבור ולרתך נקודה אחרת ושוב לרכון על ברכיי וכך חוזר חלילה, עשרות פעמים ביום.

6.אוסיף ואציין, כי אני עובד ברתכות צינורות ורתכות בניין במשך יותר ממחצית יום עבודתי, כלומר, הרתכות היא חלק ניכר ועיקרי בעבודתי במשך 30 שנה.

7.כמו כן, במהלך יום העבודה, אני נדרש לטפס על סולמות תוך שאני נושא קורות ברזל כבדים יחד עם עובד נוסף, אשר משקלם כ- 80, 90 ק"ג וזאת גם כן, תוך כדי כיפוף ברכיי בעת טיפוס על סולם".

4.התובע העיד בישיבת 18/3/13.

ראשית טען שבשנה האחרונה (דהיינו – משנת 2011) אינו עובד באותה מתכונת שמתוארת בתצהירו.

התובע התבקש לתאר יום עבודה שגרתי עד לפני כשנה.

לדבריו, בעשר השנים הראשונות עסק בריתוך צינורות.

התובע תיאר את עבודתו:

"אני בא ליום עבודה, יש טרקטור שמלווה אותנו, מחברים צינורות ביחד, כל צינור כזה לוקח לרתך בערך שעה שצריך לקום ולעבור מצד לצד ואז עובדים לצינור הבא וממשיכים. זה יכול להיות עשרה צינורות ליום אבל זה תלוי בקוטר שלהם וזה משתנה.

אין הפעלת לחץ בידיים.

ההבדל בין הקוטר של הצינורות רלבנטי לזמן הריתוך. זה עשיתי בעשר השנים הראשונות...

ריתוך צינור נעשה על הברכיים ללא תזוזה. בעבודה לא זזים בדר"כ כי אז אי אפשר לרתך".

5.לאחר מכן, עבד במסגרות כללית, עבודות קונסטרוקציה, מבני תעשיה.