דוביצקי נ' עיריית רמת-גן

פסק דין

1.שתי תביעות בעניין דו"ח חניה שנרשם לחובת התובע מטעם הנתבעת, בגין חניה ללא כרטיס חניה ביום 1.3.04 ברחוב היצירה ברמת-גן, בסמוך לבית מספר 28 (להלן – הדו"ח).

א.רקע כללי:

2.בכתב התביעה בת"ק 8724-03-09 (להלן – התביעה הראשונה) נטען כי הדו"ח נרשם בגין חנייה במקום הסמוך למקום עבודת התובע, בו יש לו חנייה מוסדרת ולכן אין כל סיבה שיחנה במקום בו נרשם הדו"ח, ושהתובע "מעולם לא החנה את רכבו ברחוב צדדי סמוך למקום עבודתו".

3.לטענת התובע, נודע לו לראשונה על חובו בגין הדו"ח במסגרת עיקול, שהטילה הנתבעת על חשבון הבנק שלו ביום 3.6.08. בנסיבות אלה נאלץ התובע, תחת מחאה, לשלם את חובו לנתבעת, אך לאחר מכן פנה למשרד עורכי-הדין סנדרוביץ, רינקוב, חמד ושות' (להלן – משרד עוה"ד), המייצג את הנתבעת, על מנת לקבל מסמכים ואינפורמציה אודות רישום הדו"ח והליכי ההוצאה לפועל שננקטו במסגרתו.

4.בכתב התביעה בתביעה הראשונה צוין כי התובע פנה למשרד עוה"ד הן בשיחות טלפון, הן במכתבים רשומים, והן בפקס, אך נתקל באטימות מוחלטת ובהתנהגות אשר אינה יאה למשרד המייצג גוף מינהלי. על רקע זה, התובע אף פנה ללשכת עורכי הדין בתלונה נגד משרד עוה"ד, שעדיין תלויה ועומדת.

5.לדברי התובע, במקום שמשרד עוה"ד ישלח לו את אישורי משלוח הודעת הקנס, הסתפק המשרד במשלוח פירוט החוב. טרוניית התובע היא על כך שבפירוט החוב ישנן הוצאות כגון שליחת שלושה מכתבי דרישה, בעלות של 40 כל אחד, הגם שמדובר בקרן חוב של 100 ₪ בלבד, כאשר לשיטת התובע לא ברור מדוע בחרה העירייה לנקוט בהליך יקר כגון זה בעת שיכולה היתה, כבר בראשית הדרך, לנקוט בהליך זול כגון הטלת עיקול על חשבון הבנק של התובע (ר' בסעיף 11 לכתב התביעה).

6.בתביעה הראשונה נטען עוד כי גם לאחר פניות נוספות לא קיבל התובע את האינפורמציה שביקש, כאשר טרונייתו העיקרית היא על כך שהוא לא קיבל את מספר הודעת הדואר הרשום של משלוח הודעת תשלום הקנס. לסברת התובע, בנסיבות אלה אין לדעת בוודאות כי הודעת תשלום הקנס אמנם נשלחה בדואר רשום, והנתבעת אף גרמה לו לנזק ראייתי בכך שלא שמרה את הראייה המרכזית המוכיחה כי פעלה בהתאם להוראות המחוקק.

7.בהמשך הדברים הגיש התובע תביעה נוספת (ת"ק 13008-08-09; להלן – התביעה השנייה). בתביעה השנייה טען התובע כי הנתבעת הפרה את הוראות חוק חופש המידע, תשנ"ח-1998 (להלן – חוק חופש המידע), באשר לא מסרה לו מסמכים מהותיים להם הוא נזקק במסגרת ניהול התביעה הראשונה.

8.בכתב התביעה בתביעה השנייה הלין התובע על כך שמשרד עוה"ד לא ענה על דרישותיו לקבלת מסמכים, אלא הפנה אותו, במכתב מיום 26.7.09, לממונה על חוק חופש המידע אצל הנתבעת (להלן – מכתב עוה"ד). עם זאת, יש לציין כי למכתב עוה"ד צורפו גם תמצית פרטי הדו"ח במחשבי הנתבעת וגם אישור מסירת הודעת הקנס למשלוח לתובע, בדואר רשום, המאושר בחותמת רשות הדואר.

9.התובע פנה לדבריו לממונה על חוק חופש המידע אצל הנתבעת, ודרש את המסמכים החסרים לו לטענתו, כדלקמן:

א.העתק מהדו"ח.

ב.העתק מכל המכתבים שנשלחו אליו בדואר רשום, כולל מספר הדואר הרשום ואישור של רשות הדואר כי אכן מדובר במספר דואר רשום אשר נרשם במערכת שלהם.

ג.אישור על הוצאות לצדדי ג' (הוצאות העיקול, העיקולים ברישום ושכר טרחה).

ד.אישור לפיו משרד עוה"ד נבחר על ידי הנתבעת בדרך של מכרז.

10.יש להעיר, כי דרישת המסמכים הנ"ל הינה על פניה בלתי מובנת ואף בלתי ממוקדת. לא ברור למה התכוון התובע בבקשתו ל"העתק הדו"ח", שכן מדובר בדו"ח המופק אלקטרונית אשר פרטיו האלקטרוניים צורפו למכתב עוה"ד שנשלח אליו עובר להגשת התביעה השנייה. בנוסף, לא ברור לאילו מכתבים בדואר רשום התכוון התובע, שהרי על פי הדין רק הודעת תשלום הקנס (הראשונה) צריכה להישלח בדואר רשום, ואף לא ברור מדוע לשיטת התובע דווקא מספר הדואר הרשום, להבדיל מאישור רשות הדואר על קבלת ההודעה למשלוח בדואר רשום אותו קיבל ממשרד עוה"ד, הוא החשוב והקרדינאלי לבירור עניינו. לבסוף, דרישות התובע למסמכים בעניין הדרך בה נשכרו שירותי משרד עוה"ד על ידי הנתבעת הינן על פניהן בלתי רלוואנטיות לתובענות דנא, ולא ברור על מה ולמה נכללו בפניית התובע בעניין הדו"ח.

11.מכל מקום, התובע לא קיבל מהנתבעת, שעל פי הנטען בתביעה השנייה "מתעללת בתובע", את המסמכים הנוספים שדרש. עקב כך נגרמו לתובע, לטענתו, נזקים שונים בגין אי יכולתו לבדוק את פעילות הנתבעת, נזקים שאת הטבתם הוא תובע בתביעתו השנייה.

12.הנתבעת הכחישה את טענות התובע, בשתי תביעותיו. באשר לתביעה הראשונה טענה הנתבעת כי מדובר בטענות בעניין הרשעת הנאשם בגין העבירה נשוא הדו"ח (מכוח הדין, בהיעדר הגשת בקשה להישפט) ובגין התיישנות העבירה, טענות שהסמכות העניינית לדון בהן נתונה לבית המשפט לעניינים מקומיים ולא לבית המשפט האזרחי.

13.בהקשר זה המשיכה הנתבעת וציינה כי כל טרוניותיו של התובע בעניין פרטי שליחת הדו"ח בדואר רשום אינן רלוואנטיות לתביעה לפני בית המשפט האזרחי, שכן על פי הדין היא צריכה לשלוח את דרישותיה התקופתיות לתשלום הקנס – להבדיל מההודעה על ביצוע העבירה (הראשונה), שבגינה היה על התובע לפנות לבית המשפט לעניינים מקומיים – בדואר רגיל, והכל כאמור בהוראות סעיף 12ב לפקודת המיסים (גבייה). מכל מקום, הנתבעת הדגישה כי שלחה לתובע מכתבים שונים לכתובותיו הרשומות, וצירפה לכתב הגנתה רישומים אודות המכתבים השונים שנשלחו לתובע עם דרישה לתשלום החוב והניסיונות שנעשו לאתרו.

14.באשר לאופן גביית החוב נשוא הדו"ח טענה הנתבעת כי פעלה בעניין בדרך סבירה ומידתית, והדגישה שאין כל פסול בשליחת מכתבי דרישה ורק לאחר מכן משלוח גובה מס וביצוע עיקולים. הנתבעת הוסיפה וציינה כי הוצאות הגבייה, בהן חייבה את התובע, הן מינימאליות לחלוטין, והלכה למעשה אף פחותות בהרבה מאלו שהיו נגבות מהתובע לו היה חובו נאכף באמצעות לשכת ההוצאה לפועל.