דהיר(המנוח) ואח' נ' מדינת ישראל

החלטה

מבוא

לפניי בקשה שהגישה המבקשת, היא הנתבעת בתיק זה, לחייב את התובעים (להלן: המשיבים") בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה, בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984.

התובעים, עיזבונות המנוחים רשיד חמדאן דהיר, עלאא ובאסם מוחמד שחאדה דהיר, (להלן: המנוחים), הגישו נגד המבקשת תביעת נזיקין בגין נזקים שונים שנגרמו להם, לטענתם, עקב אירוע ירי מיום 8.1.2009, במהלכו קיפחו המנוחים את חייהם כתוצאה מפגיעת טיל, אשר נורה ע"י כוחות צה"ל לעבר המנוחים.

בכתב ההגנה כפרה המבקשת בחבותה לפצות את התובעים בגין הנזקים שנגרמו להם וטענה, כי המנוחים נפגעו במהלך ועקב פעולה מלחמתית, ועל כן עומדת לה ההגנה הקבועה בסעיף 5 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב- 1952 (להלן: "החוק").

טענות הצדדים

בבקשתה טוענת המבקשת, כי סיכויי הגנתה טובים הם, מאחר שמדובר בפעולה מלחמתית שבוצעה במסגרת מבצע "עופרת יצוקה", ופעולה זו זוכה לחסינות מלאה בהתאם לחוק. לטענתה, התובעים הם תושבי רצועת עזה שבתחום הרשות הפלסטינאית, אין בידם להצביע על נכסים בתחומי המדינה מהם תוכל להיפרע הוצאותיה, ועל כן די בכך כדי לחייבם בהפקדת ערובה. נטען עוד, כי מדובר במספר תובעים, שבדיקת האירוע ביחס לכל אחד מהם מחייבת ומצריכה בדיקה פרטנית שעלותה רבה ביותר, ולפיכך יש לחייב כל תובע בהפקדת ערובה נפרדת, בגובה סכום ריאלי של כ-20,000 ₪ לכל עזבון, שיש בו כדי לשקף את ההוצאות הריאליות שמוציאה המבקשת בניהול תיקים מסוג זה.

בתגובתם טענו המשיבים, כי יש מקום לדון תחילה בשאלת האחריות ולאחר מכן בסוגיית גובה הנזק ויש בכך כדי לחסוך בהוצאות. עוד נטען, כי הבקשה נועדה לחסום את דרכם של התובעים מלברר את תביעתם לגופה משיקולים זרים. לטענתם, המדינה נוהגת להגיש באפון שיטתי בקשות מעין זו, מבלי לבחון כל מקרה לגופו. המבקשת העלתה טענות סתמיות לעניין העדר יכולתה להיפרע מהתובעים ולעניין סיכויי התביעה, וזאת בטרם הובררו העובדות בתיק עד תום. נטען עוד, כי הטענה שמדובר בפעולה מלחמתית נטענה בטרם גילתה הנתבעת את גרסתה המדויקת ואת המטרה שלשמה כוחות צה"ל ירו לעבר המנוחים את הטיל שגרם למותם. משמעות קבלת הבקשה, כך נטען, היא סגירת שערי בית המשפט בפניהם. התובעים טענו עוד, כי סיכויי התביעה טובים הם, וכי לפיכך אין להורות על הפקדת ערובה.

דיון והכרעה

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת, כי בית המשפט "רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של הנתבע". מאחר שזכות הגישה לבית המשפט הינה זכות חוקתית, ויש כאלה שהגדירו אותה כזכות על חוקתית, קבע בית המשפט העליון, כי יש לפרש את התקנה בצורה מצומצמת. לעניין זה התייחסה כב' השופטת פרוקצ'יה ברע"א 2808/00 שופר הל בע"מ נגד אורי ניב ואח' פ"ד נד (2) 845, שם נקבע:

"-----השיקולים המנחים להפעלת שיקול דעתו של בית המשפט בהטלת ערובת הוצאות, פועל, בראש ובראשונה, השיקול כי אמצעי זה יופעל לעתים נדירות ובנסיבות חריגות בלבד. זאת, מן הטעם כי זכות האזרח לפנות לבית המשפט מוכרת כזכות קונסטיטוציונית".

בנוסף להגנה שיש להעניק לתובע ולזכותו ששערי בית המשפט יהיו פתוחים בפניו קיים אינטרס של הנתבע להבטיח גביית הוצאותיו אם התביעה נגדו תידחה. באיזון בין זכות הגישה לבתי המשפט לבין זכות הנתבע להבטיח את הוצאותיו נקבע הכלל, כי כאשר התובע מתגורר בחו"ל ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ ושמהם יוכל הנתבע להיפרע, יטה בית המשפט לחייב את התובע בהפקדת ערובה. (רע"א 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נגד נילי מפעלי מתכת בע"מ פ"ד מד (ו) 647). כלל זה הורחב על תושבי הרשות, אשר נחשבים כתושבי חו"ל לאור העובדה שלא ניתן לנקוט בהליכי הוצל"פ נגדם (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נגד עיזבון המנוח באסל נעים אברהים פ"ד נח (5) 865 ).

בפרשת עיזבון המנוח באסל נעים קבע כב' השופט גרוניס, כי עובדת היות התובע תושב חו"ל אינה השיקול היחיד, ועל בית המשפט להתייחס לשיקולים רלבנטיים נוספים, ולדון בכל מקרה לגופו, ועל פי נסיבותיו. בבואו להפעיל את שיקול דעתו, על בית המשפט לבדוק בין היתר, את סיכויי התביעה. כך נקבע מפי כב' השופטת נאור בע"א 8440/03 בן ציון כהן נ' חיה לחוביץ ואח' בפסקה 13 לפסק דין:

"...תקנה 519 לתקנות מאפשרות להגיע לאיזון בין הצורך להבטיח את הוצאותיו של הצד ה'נגרר' להליך משפטי, באופן הגורם לו לשאת בהוצאות שונות, ובין הרצון שלא להטיל מגבלות על המבקש לפנות לבית המשפט כדי לממש את זכויותיו, שיש בהן כדי לסכל את יכולתו להיזקק להליך המשפטי. תקנה 519 לתקנות נועדה למנוע תביעות סרק ולהבטיח את תשלום הוצאות הנתבע, במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהסיכויים של התובע להצליח בתביעה, קלושים".

הנה כי כן, שניים הם השיקולים אשר על בימ"ש לשקול בעת מתן החלטה בבקשה להורות על הפקדת ערובה; האחד הוא השיקול בדבר היכולת של התובע לשלם את ההוצאות בבוא היום ולעניין זה, יובאו בחשבון העובדות הנוגעות לתובע כגון, מצבו הכלכלי, מגוריו בחו"ל וכיוצא באלה. השיקול השני נוגע לסיכויי התביעה. ככל שסיכויי התביעה קלושים יותר, כך יטה בית המשפט לחייב את התובע בהפקדת ערובה.

לענייננו, אין מחלוקת באשר לעובדה, כי התובעים הם תושבי רצועת עזה ואין בידיהם להצביע על נכסים כלשהם בתחומי המדינה מהם תוכל הנתבעת להיפרע הוצאותיה. כמו כן, אין מחלוקת כי לא ניתן לאכוף את פסקי הדין הישרלאיים במקום מגוריהם של המשיבים. עולה, אם כן, כי המדינה לא תוכל לגבות את הוצאותיה מהתובעים אם וכאשר תביעתם תידחה ויחויבו בהוצאות.

יתרה מכך, המדינה טענה, כי מדובר בטיל שנונרה במסגרת מבצע "עופרת יצוקה", וכי מדובר בפעולה מלחמתית החוסה תחת ההגנה הקבועה בחוק. אם תתקבל טענה זו, דין התביעה להידחות ללא קשר לטענות התובעים לעניין התרשלות המדינה בביצוע הירי. על כן, לא ניתן לומר כי אין בפי הנתבעת טענת הגנה הראויה להישמע.

התובעים טענו, כי אם תתקבל הבקשה, תיחסם דרכם להמשך ניהול התביעה. טענה זו לא נתמכה בתצהיר מטעם מי מהם, ואף לא נטען על ידם, כי אין ביכולתם לשאת בהוצאות הפקדת ערובה מתאימה. יתרה מכך, טענה זו כלשעצמה אינה מצדיקה דחיית הבקשה, מקום שעל פניו ברור כי אין באפשרות הנתבעת לגבות את הוצאותיה אם וכאשר התביעה נגדה תידחה.

יישום ההלכות שפורטו שלעיל על נסיבות המקרה דנן מטה את הכף לטובת המבקשת ולטובת חיוב המשיבים בהפקדת ערובה.

בהתייחס לגובה הערובה שידרשו התובעים להפקיד, יש לציין כי המנוחים עלאא ובסאם (התובעים 4 ו- 5) הם אחים והיורשים של שניהם הם התובעים 6-13, כך שמדובר בקובצת תובעים אחת ולא שתי קובוצות תובעים. קבוצת התובעים השנייה היא התובעים 2 ו-3 שהם יורשיו של המנוח רשיד חמדאן.