דהאן שמעון נ' אזרן מאיר

פסק דין

התובע ,בעל סימן מסחר רשום "אתנחתא" ,הגיש תביעה למתן צו מניעה ופיצויים נגד הנתבע.

הרקע העובדתי :

התובע היה בעל מסעדת-"אתנחתא" שבירושלים משנת 1990, עד שבשנת 2000 נסגרה המסעדה.

התובע שמר בידיו את הזכות בסימן המסחר הרשום על שמו.

הנתבע פתח מסעדה בנתיבות בשנת 2007 הנושאת גם היא את השם "אתנחתא" ללא קבלת רשות מן התובע.

ב-05/08 שלח התובע מכתב התראה לנתבע, בו ביקש להפסיק לאלתר את השימוש המפר בסימן המסחר.

בעקבות מכתב ההתראה החל בין הצדדים מו"מ, עד לשלב בו זנח הנתבע את הליך המו"מ.

התובע טען להפרת סימן המסחר הרשום "אתנחתא", גזל ומוניטין, חוסר תום לב, עשיית עושר ולא במשפט, הפרת חובה חקוקה ועותר למתן צו מניעה וחיוב הנתבע בפיצויים.

מנגד טען הנתבע, כי מאחר והתובע מכר את מסעדתו לפני כעשור ובהתאמה לא עשה שימוש בסימן המסחר, הרי שלא הפר הוא את סימן המסחר.

הנתבע הסתמך על סעיף 41 לפקודת סימני המסחר [נוסח חדש], התשל"ב- 1972:

"41.(א)בלי לפגוע בכלליות הוראותיהם של סעיפים 38 עד 40 רשאי כל אדם מעונין להגיש בקשה לביטול רישומו של סימן מסחר על יסוד הנימוק, שלא היתה כוונה בתום לב להשתמש בסימן המסחר בקשר לטובין שלגביהם הוא רשום ושלמעשה לא היה שימוש בתום לב בסימן המסחר בקשר לטובין שלגביהם הוא רשום או לא היה שימוש כאמור בתוך שלוש השנים שקדמו לבקשת הביטול.מיום 30.12.1999תיקון מס' 1

ס"ח תש"ס מס' 1721 מיום 30.12.1999 עמ' 48

(א)בלי לפגוע בכלליות הוראותיהם של סעיפים 38 עד 40 רשאי כל אדם מעונין להגיש בקשה לביטול רישומו של סימן מסחר על יסוד הנימוק, שלא היתה כוונה בתום לב להשתמש בסימן המסחר בקשר לטובין שלגביהם הוא רשום ושלמעשה לא היה שימוש בתום לב בסימן המסחר בקשר לטובין שלגביהם הוא רשום או לא היה שימוש כאמור תוך השנתיים בתוך שלוש השנים שקדמו לבקשת הביטול.3 חודשים מהצטרפות ישראל לתקנות מדריד

תיקון מס' 5

(ב)הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו אם הוכח שאי -השימוש נבע מנסיבות מיוחדות במסחר ולא מכוונה שלא להשתמש בסימן, או לזנוח אותו, לגבי הטובין האמורים.

בנוסף, טען הנתבע, כי עצם קיום הדמיון בין השמות אינו מעיד על הטעייה, מאחר ומדובר על מסעדות בזורים שונים בארץ (ירושלים ונתיבות) שלהן חוג לקוחות שונה. כמוכן, וגם בהנחה והתובע עשה "שימוש" בסימן המסחר אין חשש להטעייה או שימוש במוניטין, כפי שטען התובע, מאחר וסימן המסחר ולוגו המסעדה שונים בתכלית מבחינה צורנית.

הנתבע הוסיף וציין, כי מול זכותו הקניינית של התובע עומדת לו הזכות לחופש העיסוק.

לפיכך ולאור האמור, טען הנתבע, כי בהתנהגותו זו ויתר התובע על קניינו ואינו זכאי עוד להחזיק בקניין זה רק לשם עשיית רווח.

המסגרת הנורמטיבית: