דהאן ואח' נ' יסלזון ואח'

החלטה

רקע

עניינה של החלטה זו הוא בבקשתו של נתבע 1 (להלן: "הנתבע") לסלק על הסף את התביעה שהוגשה נגדו על ידי התובעות, וזאת בטענה כי בית משפט בישראל הוא "פורום לא נאות" לדון בתביעה.

נושאו של תיק זה הוא תביעה למתן חשבונות שהגישו התובעות נגד הנתבע ונגד שני נתבעים נוספים: נתבע 2, ובנק דיסקונט (שבינתיים נמחק מכתב התביעה). על פי הנטען בכתב התביעה, התובעות השקיעו כספים במיזם בנייה בלונדון (להלן: "המיזם") במעורבותם של נתבע 2 ושל הנתבע, ששניהם אנשי עסקים. מטרת המיזם הייתה רכישת מקרקעין בלונדון ובנייה של דירות יוקרה ושטחי מסחר על גביהם. טענתן העיקרית של התובעות היא, כי הן רומו על ידי נתבעים 1 ו-2 וכי בסופו של דבר המיזם נמכר על ידי הנתבעים לצד שלישי, תוך זיוף מסמכים וחתימות שלהן, מבלי שהן קיבלו דבר: לא את החזר ההשקעה שהשקיעו במיזם, לא רווחים מהשכרת הנכסים שבמיזם, ולא את חלקן בתמורת המכירה. התובעות טוענות, כי כל מבנה ההשקעה נעשה בצורה סבוכה מבחינה משפטית (באמצעות חברות זרות וקרנות בחו"ל), וזאת על מנת להקשות עליהן לגלות את דבר המרמה. התביעה אותה הגישו התובעות הינה, כאמור, תביעה למתן חשבונות, במסגרתה עותרות התובעות לחייב את הנתבעים לגלות להן מידע ומסמכים שונים הנוגעים למיזם, בפרט נתונים כספיים אשר אינם ידועים להן. לאחר קבלת המידע אותו הן מבקשות במסגרת התביעה בתיק זה, כך נטען, תוגש תביעה כספית מתאימה.

בכתב ההגנה שהוגש מטעמו הכחיש הנתבע את שנטען כלפיו. במסגרת זו טען הנתבע, כי התובעות הן נשות עסקים אשר השקיעו בעבר בפרויקטים בחו"ל, בפרט במעורבותו של נתבע 2. לטענת הנתבע, נתבע 2 והתובעות חברו יחד להקמת המיזם. ואולם, מאחר שהם נזקקו להון נוסף הם חיפשו אחר משקיעים נוספים, ופנו אל הנתבע בהצעה להצטרף כשותף למיזם. הנתבע הסכים, והצטרף למיזם באמצעות חברה שהוא מנהלה (להלן: "טלגון"). הנתבע הכחיש, כי יעץ לתובעות להשקיע במיזם; הכחיש כי נתן הוראות לתובעות; הכחיש ששימש כשלוחן או קיבל מהן ייפוי כוח; והכחיש שהיה מעורב בבניית המבנה המשפטי של המיזם. עוד טען הנתבע, כי מספר שנים לאחר מכן, כאשר ההשקעה במיזם נחלה כישלון והייתה סכנה שנתבע 3 (בנק דיסקונט, שנתן מימון לפרוייקט ושנרשם לטובתו שעבוד על המיזם) יפעל למימוש המיזם, נחלצה טלגון להצלת המיזם וביקשה שכל שותף ישקיע סכומים נוספים. התובעות, כך נטען, סירבו להשקיע כספים נוספים במיזם, בנימוק שהן איבדו עניין במיזם ובהשקעתן בו, ואף ציינו, כך לפי הטענה, כי טלגון יכולה לעשות כראות עיניה בנוגע להשקעת כספים נוספים במיזם, וכי היא תוכל למכור את המיזם וליטול לעצמה את התמורה שתתקבל. בפועל, כך נטען, טלגון השקיעה כספים רבים נוספים במיזם, גרמה להצלחתו ולהשבחתו, ומאוחר יותר מכרה אותו, תוך שהתמורה הועברה לטלגון כהחזר על השקעותיה הנוספות וכתשלום עבור יוזמתה, טרחתה והוצאותיה בהצלת המיזם. לטענת הנתבע, רק בשלב זה "נזכרו" התובעות להעלות את הטענה לפיה הן שותפות למיזם, תוך שהן מתעלמות מכך ששותפות חלה גם ביחס לסיכון כי יהיו הפסדים, ולא רק ברווחים. הנתבע טען עוד, כי אין לתובעות כל מעמד בתביעה, שכן ההשקעות לא נעשו על ידן ישירות אלא על ידי קרנות נאמנות שנוסדו בשמן, וכי אין יריבות בין הצדדים, שכן לא התובעות ולא הנתבע היו צד למיזם אלא הדבר נעשה, כאמור, באמצעות קרנות נאמנות מצד התובעות וטלגון מצד הנתבע.

ביום 10.7.12 הגיש הנתבע "בקשה לסילוק התובענה על הסף". במסגרת בקשה זו טען הנתבע, כי בית משפט זה איננו ה"פורום הנאות" לדון בתביעה שכן "מירב הזיקות" בענייננו מובילות למסקנה כי הפורום המתאים הוא בית משפט בלונדון.

בתגובה שהוגשה מטעמן לבקשה זו דחו התובעות את הטענה, ומנו את הזיקות שלשיטתן מלמדות על כך שישראל היא הפורום המתאים לדון בתביעה.

בתשובה שהגיש לתגובת התובעות טען הנתבע, כי עלה בידו לאתֵר הסכם משנת 2000 שבמסגרתו, כך נטען, הוסדרה עסקת המיזם (להלן: "ההסכם"). בהסכם זה, כך נטען, נקבע כי הדין האנגלי הוא זה שיחול על ההסכם, וכן נקבעה בו תניית שיפוט (לא ייחודית) לבתי המשפט באנגליה. משכך, טען הנתבע, כי גם מטעם זה יש לקבוע שהפורום הישראלי איננו הפורום המתאים לדון בסכסוך שבענייננו.

בישיבת קדם משפט שהתקיימה ביום 20.2.13 הוסכם בין הצדדים, כי הנתבע יעשה ניסיון לאתֵר מסמכים מסויימים אותם מבקשות התובעות באמצעות פנייה למשרד עורכי הדין בלונדון אשר טיפל במיזם, וכי בהתאם לממצאי הבדיקה ייתכן שיהיה בכך כדי לייתר את התביעה. עוד סוכם בין הצדדים, כי ככל שהדבר לא יצלח, תוכלנה התובעות להתייחס לטענה שהעלה הנתבע בדבר קיומה של תניית שיפוט לבתי המשפט באנגליה. בסופו של דבר, המהלך לא יצא אל הפועל, והצדדים ביקשו לבטל את ההסכמה אליה הגיעו במסגרת הדיון. בהחלטתי מיום 21.4.13 נעתרתי לבקשה וקבעתי עוד, כי התובעות יגישו את התייחסותן לטענת הנתבע בעניין תניית השיפוט, כי הנתבע יוכל להשיב לכך, וכי לאחר מכן תינתן החלטת בית המשפט על יסוד הטיעונים בכתב, אלא אם יסבור בית המשפט שיש צורך בקיום דיון.

הצדדים הגישו את טיעוניהם בהתאם להחלטה מיום 21.4.13. בינתיים החליפו התובעות ייצוג משפטי, ובא כוחן החדש ביקש לטעון טענות חדשות ולהביא ראיות חדשות בתמיכה לטענת התובעות ולפיה יש לדחות את בקשת הנתבע לסלק את התביעה על הסף. בא כוחן החדש של התובעות ביקש, כי בית המשפט יזמן דיון בטרם ייתן החלטתו. בהחלטתי מיום 16.2.14 דחיתי את הבקשה, בהיותי סבור כי במסגרת כתבי בי הדין שהוגשו על ידם הביאו הצדדים בצורה מלאה ומפורטת את טענותיהם. בהחלטתי הנ"ל אפשרתי לצדדים להשלים את טיעוניהם בכתב, והם אמנם עשו זאת. הגיעה אם כן העת להכריע בעניין. בטרם אעשה זאת, אביא את עיקרי טענות הצדדים בשאלת הסילוק על הסף, ביתר פירוט.

עיקרי טענות הצדדים

הנתבע טוען, כי בית המשפט בישראל איננו הפורום הנאות לבירור התביעה, וכי הפורום המתאים לעשות זאת הוא בית משפט בלונדון. הנתבע מונה את הזיקות המובילות לשיטתו למסקנה זו: המיזם הוא בלונדון; החברות המעורבות ברכישת הנכס מושא המיזם וקרנות הנאמנות כולן רשומות בחו"ל (בגיברלטר, ג'רסי שבאיי התעלה); הייעוץ המשפטי שניתן בנוגע למיזם היה באמצעות משרד עורכי דין בלונדון; חברת טלגון, שהנתבע הוא מנהלה, רשומה בחו"ל (באיי הבתולה הבריטיים); מקום מושבו של הנתבע איננו בישראל אלא בשווייץ; כל הראיות הנוגעות למיזם הן בלונדון, והבאת העדים הרלבנטיים לישראל איננה מעשית ואיננה כלכלית. עוד טוען הנתבע, כאמור, כי במסגרת ההסכם נקבעה תניית שיפוט, הגם שאיננה ייחודית, לבית משפט באנגליה, ועוד נקבע בהסכם, כי הדין שיחול עליו הוא הדין האנגלי. לפיכך טוען הנתבע, כי גם בכך יש לחזק את הטענה שהפורום הישראלי איננו הפורום המתאים בענייננו.

בהתייחס להסכם ולתניית השיפוט טוענות התובעות, כי יש לדחות את טענות הנתבע בהקשר זה, ולוּ מן הטעם שטיעון זה לא הועלה על ידי הנתבע בהזדמנות הראשונה, כפי שהיה עליו לעשות. עוד טוענות התובעות, כי ההסכם איננו קביל שכן הוא לא הוגש באמצעות עורכו; כי הוא כלל איננו רלבנטי שכן התובעות והנתבע אינם צדדים לו; וכי בכל מקרה תניית השיפוט המופיעה בו איננה תניית שיפוט ייחודית, ומשכך אין בה כדי למנוע הגשת תביעה בישראל. התובעות טוענות עוד, כי על פי הפסיקה, נקודת המוצא היא כי תביעה שהוגשה בישראל תידון בישראל, וכי על המעלה טענת "פורום לא נאות" לשכנע את בית המשפט שהמאזן נוטה בבירור ובמובהק אל עבר הפורום הזר. בענייננו, כך נטען, מצביע מבחן "מירב הזיקות" על כך שהפורום הנכון הוא הפורום הישראלי. התובעות מפנות לזיקות הבאות: כל בעלי העניין בנוגע למיזם הם ישראלים, לרבות הנתבע. בעניין זה מדגישות התובעות, כי אין לקבל את ניסיונו של הנתבע להתנער מזיקתו לישראל, וזאת לנוכח העובדה שהנתבע מחזיק בדירה בישראל, הוא מבקר בישראל מספר רב של פעמים בשנה, הוא חבר בחבר הנאמנים של אוניברסיטת בר אילן, והוא אף ניהל הליכים משפטיים בישראל בעבר; כל ההליך שקדם להתקשרות בין הצדדים לתובענה נערך בישראל, לרבות פגישות שערכה תובעת 2 עם נתבע 2 וכן פגישות שנערכו עם הנתבע עצמו בביתו שבירושלים; הבנק שליווה את המיזם היה בנק ישראלי (נתבע 3, אשר נמחק, כאמור, מכתב התביעה, בהסכמת הצדדים, וזאת לאחר שהמציא מסמכים שונים לידי התובעות). בהתייחס לטענת הנתבע בדבר הקושי להביא עדים מחו"ל להתדיין בישראל טוענות התובעות, כי על פי הפסיקה, חשיבותו של שיקול זה הולכת ופוחתת, וזאת לנוכח ההתקדמות הטכנולוגית המאפשרת גם קיום חקירות של עדים הנמצאים מעבר לים. עוד טוענות התובעות, כי כלל אין צורך בעדים אותם ציין הנתבע, שכן מדובר בתביעה למתן חשבונות, שבמסגרתה נבחנת שאלה אחת והיא זכותו של תובע לקבל מסמכים ממי שכלפיו טוען התובע שמתקיימים יחסים מיוחדים המצדיקים מתן חשבונות. בענייננו, כך נטען, מאחר שהטענה היא להימצאותם של מסמכים בידי הנתבע באופן אישי, הרי שלצורך זה העדים הנדרשים הם רק הצדדים לתיק זה. בהתייחס לטענת הנתבע להיעדר יריבות בינו לבין התובעות, שכן מעורבות הצדדים במיזם לא הייתה שלהם באופן אישי אלא של קרנות נאמנות מצידן של התובעות ושל טלגון מצד הנתבע טוענות התובעות, כי אין הדבר נכון, וכי מכל מקום מדובר בטענות עובדתיות המצריכות בירור לגופו של עניין, ואין מקומן במסגרת בקשה לסילוק על הסף. מכל מקום טוענות התובעות, שכתב התביעה כולו מתבסס על מצגים והתרחשויות שהתקיימו בין התובעות באופן אישי לבין הנתבע באופן אישי.

הנתבע השיב לטענות התובעות. במסגרת זו שב הנתבע וטוען להיעדר יריבות בינו לבין התובעות, אשר משליכה, לטעמו, גם על שאלת הפורום הנכון, שכן, לשיטתו, הצדדים הנכונים לסכסוך הם כולם יישויות זרות. בהתייחס לזיקתו הנטענת לישראל טוען הנתבע, כי המבחן הרלבנטי הוא "מבחן התושבות" ולא "מבחן האזרחות", וכי הוא אינו תושב ישראל, הגם שהוא מבקר בה באופן תכוף. עוד טוען הנתבע, כי סמכות השיפוט על פי ההסכם הוקנתה לבתי המשפט באנגליה, הגם שלא באופן ייחודי, וכי הדין שנקבע שיחול על ההסכם הוא הדין האנגלי. בנסיבות אלה טוען הנתבע, כי יש בכך כדי להוות זיקה משמעותית לטובת הפורום הזר. הנתבע טוען עוד, כי יש לדחות את טענת התובעות לפיה אין צורך בעדים זולת הצדדים לתביעה, שכן, לשיטתו, בין הצדדים קיימת מחלוקת עובדתית עמוקה מאוד המצריכה בירור עובדתי נרחב באמצעות עדים שמקום מגוריהם אינו בישראל.

דיון והכרעה

דין הבקשה להידחות. הנימוקים לכך יפורטו להלן.

על פי הפסיקה, נקודת המוצא היא, כי: "הפורום הישראלי מוסמך לדון, ורק במקרים בהם הוכח כי לפורום הזר יתרון משמעותי על פני הפורום המקומי, תתקבל הטענה בדבר אי נאותות הפורום המקומי" (רא': רע"א 2129/10 ATLAS ESTTATES INVESTMENT B.V נ' STRONGINFO CONSULTANTS LTD, מיום 8.6.2010). בפסיקה נקבעו שלושה מבחנים לצורך בחינת תחולתה של דוקטרינת הפורום הבלתי נאות: ראשית, יש לבחון מהו הפורום בעל הקשר המשמעותי והמהותי למחלוקת בין הצדדים אליו מובילות "מירב הזיקות" הרלבנטיות. שנית, יש לבחון מהן הציפיות הסבירות של הצדדים ביחס למקום ההתדיינות בסכסוך. שלישית, יש לשקול שיקולים ציבוריים באשר לפורום המתאים לבירור התובענה (רא' רע"א 7342/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' INCOMACS LTD , מיום 2.8.2012). יש להדגיש, כי נטל ההוכחה לעניין קיומו של פורום זר מוסמך, שהוא בעל מירב הזיקות הרלבנטיות לסכסוך, מוטל על כתפיו של הנתבע, וכי המבחן בו עליו לעמוד איננו מבחן "מאזן נוחות" רגיל, אלא על הנתבע לשכנע את בית המשפט כי המאזן נוטה בבירור ובאופן משמעותי לעבר הפורום הזר. יצוין, כי מגמת הפסיקה כיום היא להגביר את הנטל המוטל בהקשר זה על כתפי הנתבע ולצמצם את מידת ההיענות לטענת "פורום לא נאות" (רא' רע"א 9810/05 MARTIN J.HECKE נ' PIMCAPCO LIMITED, מיום 30.8.2009).

מן הכלל אל הפרט. כפי שיבואר להלן, אני סבור כי יישום המבחנים הללו על נסיבות המקרה שלפנינו מלמד, כי לא עלה בידי הנתבע לעמוד בנטל המוטל עליו להראות כי הפורום הזר הוא הפורום המתאים בענייננו.

המבחן המרכזי הוא, כאמור, מבחן מירב הזיקות. בטרם אדרש ליישום מבחן זה בענייננו, אתייחס תחילה למחלוקת מרכזית הקיימת בין הצדדים אשר משליכה גם על יישומו של המבחן במקרה שלפנינו. מחלוקת זו טמונה בטענת הנתבע לחוסר יריבות בינו לבין התובעות. על פי הטענה, כאמור, הצדדים למיזם לא היו התובעות והנתבע אלא תאגידים זרים שפעלו מטעמם. משכך, טען הנתבע, כי כלל אין יריבות בינו לבין התובעות. עוד טען הנתבע, כי יש בעובדה זו גם ללמד על כך שהפורום המתאים איננו הפורום הישראלי. התובעות טוענות מנגד, כי מדובר בתביעה אישית שלהן המוגשת באופן אישי נגד הנתבע. אני סבור, כי שאלת היריבות היא שאלה עובדתית אשר צריכה להתברר במסגרת ההליך ואין מקומה כעת (רא' בדומה: רע"א 9368/11WEST NEVADA MANAGEMENT INC נ' עודד הראל, מיום 21.5.2012, פסקה 12 להחלטה). יש לזכור, כי התביעה שבענייננו היא תביעה למתן חשבונות בלבד, שבמסגרתה טוענות התובעות כי הן זכאיות לקבל חשבונות מהנתבע באופן אישי, וכי לנתבע, באופן אישי, יש שליטה על המסמכים המבוקשים במסגרת התובענה. על טענות אלה להתברר במסגרת ההליך ולא כעת.

אשר ליישום מבחן מירב הזיקות בענייננו. אני סבור שיישום זה מצדיק את בירור התביעה בישראל. ראשית, התובעות והנתבע הינם בעלי זיקה ברורה לישראל. התובעות מתגוררת בישראל, והנתבע, גם לשיטתו, מבלה פרקי זמן לא מבוטלים מהשנה בישראל, והוא מחזיק בבית בישראל. גם נתבע 2 הוא ישראלי, אף שכנראה הוא אינו מתגורר בישראל. כמו כן, גם הבנק שליווה את המיזם (נתבע 3 – שבינתיים, כאמור לעיל, נמחק מכתב התביעה) הוא בנק ישראלי, גם אם מדובר בשלוחה שלו בלונדון. שנית, לטענת התובעות, כל ההליך שקדם להתקשרות בין הצדדים לתובענה נוהל בישראל, לרבות פגישות שערכה תובעת 2 עם נתבע 2 וכן פגישות שנערכו עם הנתבע עצמו בביתו שבירושלים. הנתבע אמנם מכחיש את הדברים, אך מדובר במחלוקת עובדתית שעתידה להתברר במסגרת ההליך. שלישית, באשר לטענת הנתבע כי עדים וראיות מצויים מחוץ לישראל אציין, כי מגמת הפסיקה כיום היא לייחס לטיעון מסוג זה משמעות נמוכה, וזאת לנוכח ההתקדמות הטכנולוגית המאפשרת להתגבר גם על קשיים מסוג זה. יפים לענייננו הדברים שנאמרו בהקשר זה ברע"א 2129/10 שנזכר לעיל (פסקה 17 סיפא להחלטה):