דדון נ' דיעי ואח'

החלטה

רקע

פני בקשה לסילוק התובענה על הסף.

המשיב מס' 1 (להלן: "המשיב") הינו התובע הגיש תביעה על דרך של המרצת פתיחה בה ביקש להצהיר כי אין יריבות בינו לבין המבקשת ויאסר עליה לנקוט בהליכי גביה לגבי חובות אשר מקורם יפורט להלן.

המשיב טוען בכתב תביעתו כי בעבר ניהל שותפות עסקית עם משיב מס' 2. לצורך ניהול השותפות העמיד המשיב לרשותה רכב מס' רישוי 53-265-15 אשר רשום במשרד הרישוי על שמו (להלן: "הרכב").

בחודש אפריל 2007 בשל חילוקי דעות שהתגלעו בין המשיבים 1 – 2 פורקה השותפות כאשר הוסכם כי הרכב ישאר בבעלות משיב 2. הצדדים ערכו התחשבנות ומאותו מועד נפרדו כאשר הרכב נותר בבעלות ובחזקת המשיב מס' 2.

המשיב טוען כי פנה מספר פעמים למשיב מס' 2 בבקשה לבצע את העברת הבעלות משם המשיב למשיב מס' 2 כאשר האחרון דחה עניין זה באמתלות שונות.

המשיב טען כי החל לקבל דרישות מהמבקשת לתשלום חיובים בגין שימוש בכיש האגרה (כביש 6), שימוש שנעשה לאחר אפריל 2007 כאשר הרכב היה בחזקת המשיב מס' 2. המשיב מס' 2 אף מסר תצהיר בו הוא מודה שהחזיק ברכב החל מיום 30.4.2007. אך למורות שהמשיב פנה למבקשת פנייתו נותרה ללא תשובה ומכאן תביעתו כנגד המבקשת.

הבקשה וטענות הצדדים

המבקשת טוענת בבקשה כי השגות על חיובים המוטלים בגין שימוש בכביש אגרה מוסדרים במעשי חקיקה רלוונטיים כאשר ההשגה היא על ידי הגשת ערר לועדת עררים.

עוד טוענת המבקשת כי משנקבעו הליכי השגה באמצעות ועדה לעררים ההלכה הפסוקה קבעה כי זוהי דרך המלך לתקיפת אותו חיוב ובתי משפט אזרחיים ימנעו מעקיפת אותו הסדר.

המשיב בתגובתו טוען כי עניינה של התביעה אינו נמנה על אותם עניינים אשר המחוקק יחד לועדת העררים. המשיב מוסיף וטוען כי אינו חולק על עצם החיוב, על גובה החיוב או דרך חישובו.

המשיב טוען עוד כי על פי חוק יש להגיש השגה לועדה לעררים בתוך 30 יום. ברור כי אם התביעה תדחה על הסף תחסם הדרך להגשת השגה שכן המועד להגשתה חלף לו מזמן.

המשיב מאבחן שורה של פסקי דין עליהם מסתמכת המבקשת ולטענתה תומכים בטענתה כי בית משפט אזרחי משולל סמכות עניינית לדון בתבוענה.

דיון והכרעה

סמכות בית משפט נקבעת בהתאם לסעד המבוקש בכתב התביעה. הסעד המבוקש כנגד המבקשת הוא להצהיר כי הקנסות שהוטלו על ידי המבקשת שייכים למשיב מס' 2. בעצם תוקף המשיב בתביעתו את החיובים אשר הוטלו על ידי המבקשת בטענה כי לא הוא אשר חייב לשאת בהם אלא מישהו אחר.

דא עקא, סעיף 12ב. לחוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), התשנ"ה-1995 קובע: "12ב. ועדת ערר

(א) מי שחולק על חיוב או מי שרואה את עצמו נפגע מהפעלת סמכויות בעל הזיכיון לפי סעיף 12, רשאי, בתוך 30 ימים ממועד קבלת ההודעה על החיוב או ממועד הפעלת הסמכויות, כאמור, לערור על כך בפני ועדת ערר; בערר לפי סעיף זה יהיה בעל הזיכיון המשיב; הודעה על הערר תימסר לרשות הממונה.

(ב) השר ושר האוצר ימנו ועדות ערר, כל אחת בת שלושה חברים, והם: מי שכשיר להיות שופט שלום, מתוך רשימה שיגיש שר המשפטים, שיהיה היושב ראש, נציג ציבור ונציג הרשות הממונה. (ג) ההוראות לפי חוק בתי דין מינהליים, התשנ"ב-1992 4, יחולו על ועדת הערר, בשינויים המחויבים מחוק זה, ואולם החלטה סופית של ועדת הערר ניתנת לערעור בפני בית המשפט המחוזי, אם ניתנה רשות לכך מאת בית המשפט המחוזי, בתוך המועד שייקבע בתקנות."

החוק קובע דרך ברורה ומפורשת כיצד לתקוף החלטת המפעילה של כביש 6. בהקשר זה אינני מקבל את טענת המשיב לפיה טענת חוסר יריבות אינה נכללת בגדרי סעיף 12ב לחוק. אותו סעיף קובע כי עילת התקיפה הינה בגין חילוקי דעות על החיוב והיא פתוחה לכל מי שנפגע מהפעלת הסמכות בהתאם להוראות סעיף 12 לחוק. אין כל הגבלה בנוסח הסעיף להעלאת טענות מסוג מסוים. הטלת חיוב על מי שאינו חייב לשלם יש בה משום פגיעה בו ולכן הדרך לתקיפת החיוב היא על ידי הגשת השגה. הטענה כי אדם מסוים אינו חייב אלא פלוני יש בה משום כפירה בעצם החיוב כלפי אותו אדם ולכן הטענה נכנסת לגדרי סעיף 12ב לחוק.