פסק דין
תביעה בשל הפרת זכויות יוצרים בדגמים של שמלה ושני זוגות מכנסיים שהתובעת, מעצבת אופנה, ייצרה.
1.התובעת היא מעצבת אופנה, בעלת סימן מסחר רשום Vision. את הבגדים שעצבה מכרה בחנויות שונות. בעלי החנויות הדביקו בחלון הראוה מודעה המלמדת כי הם מוכרים עיצובים של התובעת בחנותם.
התובעת עצבה, בין השאר, שמלה שקראה שמה דגם 575 (להלן "השמלה") זוג מכנסיים קצרים שמוספרו כדגם 578, וזוג מכנסי ברמודה שנקראו דגם 577. בין השאר מכרה את הדגמים הנ"ל לשתי חנויות בשם "אופנת גריפין", האחת בגבעתיים והאחרת באזור.
החנות בגבעתיים מנוהלת ע"י הנתבעים מס' 5 ו-6 – אייל ולילך רחימה (להלן "רחימה"), והחנות בחולון ע"י הנתבע 7 חגי פפל (להלן "פפל") והנתבעת 8 אורית חרזי (להלן "חרזי"). הארבעה הם קרובי משפחה.
התובעת מצאה כי בחנויות הנ"ל נמכרים לצד הבגדים שעצבה גם שמלה ומכנסיים קצרים זהים לבגדים שעצבה, ונושאים תג "אודבו", ואלו נמכרים במחיר נמוך בהרבה מן הבגדים הנושאים את התגית שלה “Vision by Tali Dadon”. לטענתה, הנתבעים רחימה ייצרו או אפשרו לאחרים לייצר דגמים שהועתקו מאלו שלה. גם בחנות גריפין בחולון, של פפל וחרזי, נמצאה שמלה זהה לשמלה שעצבה התובעת, ונושאת תגית "אודבו". בחנות אחרת, "פורטי סקנד" ברחוב בוגרשוב 42 בתל-אביב, רכשה דגם זהה למכנסי הברמודה שייצרה, ועליו תגית "אודבו". בחנות בשם "גולה" ברמת השרון נמצא דגם מפר של השמלה, נושא את שם הנתבעת 9.
התובעת טענה כי הנתבעת 1 העתיקה את הדגמים, והפיצה אותם לנתבעים 5-8. הנתבעים 2-4 הם בעלי המניות בנתבעת 1, ולטענת התובעת מקימים חברות חדשות לבקרים על מנת לטשטש את הפעילות המפרה, ולאחרונה אמצו את "אודבו" כשם מסחרי שלהם.
התובעת טוענת כי בהעתקת הדגמים שעצבה עוולו הנתבעים עוולה של גניבת עין לפי חוק עוולות מסחריות תשנ"ט-1999, ומעשיהם עולים כדי עשיית עושר ולא במשפט לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1999. עוד טענה להפרת חובת תום לב לפי חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, גזל לפי פקודת הנזיקין, רשלנות, תיאור כוזב, התערבות בלתי הוגנת לפי חוק עוולות מסחריות, הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, הפרת חובה חקוקה (שהיא החובה לפי חוק עשיית עושר, חוק עוולות מסחריות, חוק הגנת הצרכן וחוק זכות יוצרים).
בסיכומיהם שוב לא עמדו ב"כ התובעת על רשימה ארוכה זו כי אם על עוולת גניבת העין ועל עשיית עושר ולא במשפט. אם כי התיחסו בקצרה להפרת חובת תום הלב, לא דנו כלל ביחסים החוזיים או האחרים שבין הצדדים, ומשכך נראה כי זנחו טיעון זה.
לכתחילה כללה התביעה גם טענה כי הופר סימן המסחר של התובעת, אולם אין לכך ראיה בחומר שלפני, ואכן, בסכומים ננטשה טענה זו.
לטענת התובעת, מאז ההעתקה פחת מספר ההזמנות של הדגמים שהועתקו, ורבים מלקוחותיה חדלו מלהזמין אותם, משהתברר שניתן להשיגם במחירים נמוכים בהרבה. בה בעת שכמעט ופסקה מכירת הדגמים המקוריים, עולה מכירת החיקויים כפורחת.
התובעת בקשה להעמיד את סכום התביעה לכל אחד מן הדגמים על 100,000 ₪, הסכום הסטטוטורי הקבוע בסעיף 13 בחוק עוולות מסחריות, וכן לכמת את הפיצוי לפי אמדן בתאור כוזב ל-10,000 ₪, בעשיית עושר ל- 30,000 ₪, בגזל – 10,000 ₪, ברשלנות – 20,000 ₪, בהטעיית הצרכן – 10,000 ₪, בהיפר חובה חקוקה – 10,000 ₪, בהתערבות בלתי הוגנת – 10,000 ₪, וכן פיצוי גלובלי בגין עגמת הנפש – 40,000 ₪, סה"כ – 440,000 ₪ לפי חישוביה.
בכתב התביעה בקשה התובעת גם ליתן צו מניעה שימנע מן הנתבעים לחקות את הדגמים שעצבה, ליצרם או להפיצם, וכן נתבקש צו למתן חשבונות. בסיכומים שוב לא חזרה על עתירות אלו.
2.הנתבעים טענו כי הנתבעת 1 אינה פעילה, אין לה קשר לנושא התביעה, ואינה בעלת הזכויות בשם "אודבו". החברה ובעלי המניות שלה, הנתבעים 2-4 טוענים כי אין לתובעת זכות בדגמים; כי יצרנים שונים ייצרו דגמים דומים, שהתובעת העתיקה מהם את הדגמים שייצרה; וכן שקיימים דגמים דומים רבים בשוק, ולכן אין כל ייחודיות בדגמים של התובעת, ואין אפשרות לרכוש בהם מוניטין.
הנתבעים סבורים שהתובעת ניזונה מאותם מקורות השראה כשל היצרנים האחרים, לרבות הנתבעים, המדובר במוצרים בעלי עיצוב בסיסי ושכיח, שהיה מקובל גם בעונות קודמות, ועוד קודם לכן. השמלה היא שמלת מעטפת פשוטה ובסיסית אשר דומות לה קיימות בשוק עונות אחדות, גם בבתי אופנה ידועים כגון "קסטרו". הנתבעים הכחישו העתקת מוצרי התובעת, אך לא הכחישו כי המוצרים שהוצגו שנושאים את תוית "אודבו" יוצרו על ידם או שווקו או נמכרו על ידם, לפי הענין. הנתבעים הוסיפו וטענו כי קונה שמבקש לקנות מוצר של התובעת לא יקנה מוצר שנושא תוית של יצרן אחר. משום כל אלו דוחים הנתבעים את הנטען כלפיהם בכתב התביעה, מכחישים את העילות ואת הנזק שנגרם לתובעת לטענתה.
3.במסגרת הראיות הציגה התובעת את הדגמים השונים, הן הללו שעוצבו על ידה, הן הדגמים המפרים לטענתה. הנתבעים הביאו דגמים אחרים והפניות למקורות שמהם נלמד כי שמלת מעטפת היא דגם ידוע בעולם האופנה זה מכבר, ומיוצר בוריאציות שונות על ידי יצרנים רבים.
התובעת העידה בעצמה, וכן העידה אחייניתה, הגב' סתיו דדון, אשר בקרה בחנויות. לפי תצהירה, בחנות גריפין בגבעתיים שאלה כיצד נמצאו שתי שמלות זהות, האחת – במחיר של 199 ₪ והאחרת, זהה, בסכום של 99 ₪. המוכרת השיבה כי השמלה היקרה היא של המעצבת Vision טלי דדון, וההעתק – בחצי המחיר. שיחה דומה חזרה על עצמה כשבוע ימים מאוחר יותר, ופעם נוספת כחודש ימים מאוחר יותר. בחנות גריפין באזור רכשה את הדגם המפר ובתשובה לשאלה על השמלה של המעצבת השיב חגי פפל כי מדובר בחיקוי זול של אותה שמלה בדיוק, וכי היצרן המחקה הוא "אודבו".
מחקירתה עולה כי לא היה נסיון להטעות אותה במובן של מכירת דגם של הנתבעים תוך שמוש בשמה של התובעת. להיפך, הדגם של אודבו נמכר במפורש כחיקוי לזה של התובעת.
ראוי להעיר, כי העדה בחרה לטעון שלפני שנת 2008 לא ראתה שמלות מעטפת דומות, דבר שבודאי אינו מדוייק, לאור הראיות הרבות שצרפו הנתבעים בדבר קיומן של שמלות כאלו בשוק האופנה זה שנים אחדות.
עוד העיד החוקר משה אלקיים, שביחד עם בת לויה נכנס לחנות גריפין בגבעתיים, רכש דגמים מפרים, והקליט את המוכרת לילך, כשהיא מסבירה כי "זה העתק... ההוא הוא האיריגנל של המעצבת טלי וזה ההעתק...".