דגים נ' מ. מ. עין מאה'ל

החלטה

בפני בקשת הנתבעת להורות על העברת הדיון מביהמ"ש השלום בעכו לביהמ"ש השלום בנצרת עקב חוסר סמכות מקומית.

המדובר בתביעה כספית במסגרתה עותר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו את התמורה בגין שירותי פרסום שסיפק, לטענתו, לנתבעת.

לטענת הנתבעת אין לבית משפט השלום עכו סמכות מקומית לדון בתביעה זו שכן מענה הרשום של הנתבעת הינו עין מאהל הנמנית על מחוז שיפוט נצרת; המקום הנטען ע"י התובע כמקום יצירת ההתחייבות (המוכחשת) הינו עין מאהל; אין כל תניה שיפוטית המחייבת את הנתבעת להתדיין עם התובע בבימ"ש השלום עכו, הואיל והנתבעת ממוקמת במחוז צפון וכן מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים, הינו מחוז זה.

מנגד טוען התובע כי עפ"י הנטען בכתב התביעה מקום יצירת ההתחייבות הוא בסח'נין. לטענתו, אפילו אם הנתבעת מכחישה את קיום ההזמנות, עדיין הסמכות המקומית נתונה לביהמ"ש שבתחום סמכותו נמסרה הודעת הקיבול; בנוסף, בהתאם לדין, כל עוד לא הוסכם אחרת, אזי התשלום צריך להתבצע בס'חנין (מענו של התובע).

דיון:

בהתאם לתקנה 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1983 (להלן: "תקסד"א"), תובענה שאינה כולה במקרקעין תוגש לביהמ"ש אשר באזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:

מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע.

מקום יצירת ההתחייבות.

המקום שנועד או שהיה מכוון לקיום ההתחייבות.

מקום המסירה של הנכס.

מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים.

החלופות המעוגנות בתקנה 3 הנ"ל הן חלופיות, ולפיכך די בקיומה של אחת מבין החלופות הנ"ל כדי להעניק לבית משפט זה סמכות מקומית לדון בתביעה.

המחלוקת בין הצדדים נסובה בעיקר סביב חלופות (2) ו- (3) לעיל.

עפ"י הנטען בכתב התביעה, סיפק התובע בין השנים 2003 -2006 שירותי פרסום לפי בקשת הנתבעת ונציגיה המוסמכים המסתכמים בסך 8,900 ₪ כולל מע"מ (בערכי קרן), והנתבעת סירבה לפרוע את התמורה בגינם. לטענת התובע אי תשלום החוב מהווה הפרה יסודית של ההסכם ביניהם. דא עקא, התובע לא צירף כל אסמכתא כגון חוזה מסגרת, הצעת מחיר פרטנית או הזמנת עבודה או כל ראיה אחרת התומכים בטענתו כי מקום יצירת ההתחייבות בינו לבין הנתבעת הוא מקום מגוריו או מקום עסקו (סח'נין). אין בצירוף העתקי חשבוניות המס או עותק ממודעת הפרסום כדי להוות ראיה לביסוס טענתו בעניין זה. יש להעיר כי התובע טוען בכתב תביעתו כי בין השנים 2000 - 2006 סיפק לנתבעת שירותי פרסום נוספים וכל החשבוניות שהגיש לנתבעת בגין אותם שירותים שולמו על ידה בדרך העברות בנקאיות ללא כל בעיה. גם טענה זו, שאפשר ויש בה כדי ללמד על דרך ההיקש על מקום יצירת ההתחייבויות, נשוא תביעה זו, לא גובתה אף היא בראיה כלשהי מצד התובע.

המלומדים דניאל פרידמן ונילי כהן בספרם "חוזים", כרך א'. "אבירם" הוצאה לאור (תשנ"א- 1991) בעמ' 208-209 מציינים:

"לענין הפורום. במישור המקומי קובעת תקנה 3(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד -1984, כי לבית המשפט תהא סמכות מקומית לדון בתובענה שעילתה בחוזה שמקום יצירתו בתחום שיפוטו של בית המשפט. החוזה נכרת במקום מסירתה של הודעת הקיבול, היינו במקום מושבו של המציע. אם המציע מתגורר בתל אביב , והניצע- בירושלים, תהא הסמכות המקומית לבית המשפט בתל אביב. כך אם תהליך כריתתו של החוזה בהתכתבות רגילה, או באמצעות תקשורת אלקטרונית מסוג כלשהוא: המכתב (או המברק) (הוא הודעת הקיבול) ניתן בירושלים, אך הוא נמסר בתל אביב. שיחת הטלפון "ניתנת" בירושלים, אך היא נמסרת למציע בתל אביב. הטלקס או הפקסימיליה ניתנים בירושלים, מקום מושבו של הניצע, אך הם נמסרים בתל אביב, עת הם מגיעים למקומו של המציע".

בעניינו, לא פורטו בכתב התביעה נסיבות יצירת ההתחייבויות, נשוא כתב התביעה. לא ברור אם ההתקשרות בין הצדדים, קרי הזמנות העבודה (ככל שתוכחנה) נעשו בדרך של הזמנה לקבלת הצעות מצד הנתבעת או ביוזמת התובע, האם התקשרויות אלו עומדות בתנאים המחייבים ליצירת חוזה תקף עפ"י הדין, ובעיקר מי מבין הצדדים (אם בכלל) ביצע את שלב הקיבול שהוא תנאי בלתו אין ליצירת התקשרות ברת תוקף. בהעדר נתונים מהותיים אלה לא ניתן להכריע ברלבנטיות חלופה (2) לעיל.

יצוין כי לא ברורה טענת הנתבעת לפיה מקום יצירת ההתחייבות הוא עין מאהל, כאשר מנגד היא מכחישה כי הזמינה מהתובע את השירות הנטען ו/או התחייבה לשלם לו סכום כלשהוא בגינו.

כאמור, נסיבות ההתקשרות בין הצדדים בנוגע לאספקת שירותי הפרסום הנטענים טרם התבררו כדבעי. יחד עם זאת, לטעמי, בנסיבות העניין, צודק התובע בטענתו כי הסמכות לבימ"ש זה לפי חלופה (3) דלעיל. משלא נטען לקיומה של הסכמה מראש בין הצדדים לגבי המקום שנועד לקיום ההתחייבות לתשלום התמורה, ומשלא מצאתי ראיה או תימוכין לטענתה של הנתבעת בדבר המקום שנועד לקיום ההתחייבות, הרי שיש לפנות להוראות הדין המהותי, קרי סעיף 44 בשילוב עם סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973 (בר"ע 1745/04 (מחוזי חיפה) אפרת רביית פטם נגד שלמה אלפסי ואח', דינים מחוזי 2004 (52) 1494.