דבוש ואח' נ' קורדרו תשובה

פסק דין

1.בפני תביעה כספית בסך של 20,000 ₪ בטענה כי הנתבעת פרסמה דברי לשון הרע על התובעים.

על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 24.12.12 בצאתה מדיון משפטי שהתנהל בבית המשפט השלום בטבריה, פנתה הנתבעת לגב' בשם מרים שהינה אחות התובע 2 (להלן: "מרים"), וצעקה לעברה: "אחיך אייל רוצח והוא ניסה לרצוח בגלל כסף את חיים, כדי להוציא אותו מהבית והמושב לא רוצה אותו".

התובע 2- אייל, הינו, כאמור, אחיה של אותה מרים והתובעת 1 הינה אשתו של אייל.

לאור האמור טענו התובעים כי הנתבעת פגעה בשמם הטוב והכפישה אותו.

2.הנתבעת הכחישה בכתב הגנתה את האמירה המיוחסת לה, וטענה כי המדובר בשקרים שסיפרה מרים לתובעים. הנתבעת ציינה כי בין מרים לבין אמה מתנהלת תביעה בבית המשפט לענייני משפחה בטבריה והנתבעת אף העידה מטעם אמה. הנתבעת פרטה את נסיבות אותה תביעה וטענה כי בשל אותו סכסוך משפטי מנסה מרים להפעיל עליה ועל אמה לחץ ולכן אמרה לתובעים את דברי השקר כאמור.

3.בתאריך 1.9.13 הופיעו בפני התובעת והנתבעת. הנתבעת שבה והכחישה כי אמרה את הדברים הנטענים.

דיון:

4.המדובר למעשה בתביעה לפיצויים על פי חוק איסור לשון הרע התשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק").

ע"פ החוק, מעשה של פרסום לשון הרע מהווה עוולה אזרחית בהתקיים 2 יסודות:"פרסום" ו"לשון רע".

בהתאם לסעיף 2 (ב) לחוק יהווה "פרסום", אם היה מיועד לאדם זולת הנפגע והגיע לאותו אדם, או לאדם אחר, זולת הנפגע.

לעניין לשון הרע- על פי סעיף 1 לחוק, "לשון הרע" הינו דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בפני הרבים או לעשותו מרה לשנאה, בוז או ללעג, או דבר שעלול לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לו, או דברים העלולים לפגוע באדם, במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. המדובר במבחן אובייקטיבי- מה היא המשמעות של הדברים שפורסמו בעיני הקורא הסביר והרגיל.

אין ספק, כי אמירה כאילו מישהוא רוצח, או ניסה לרצוח, יש בה משום לשון הרע שכן פרסומה עלול להשפיל, לבזות ולפגוע באדם עליו נאמרו הדברים.

5.יחד עם זאת, כאמור ,כדי שתתקיים עוולה המזכה בפיצוי יש להוכיח גם כי נעשה פרסום, דהיינו כי הדברים הגיעו לאדם אחר. כלומר, היה על התובעים להוכיח כי הנתבעת אכן ביצעה את הפרסום ואמרה את הדברים הנטענים למרים, או אמרה את הדברים הנטענים בקול באופן שהגיעו לאזני אחרים.

בהתאם להלכה הפסוקה ולכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה", על התובע החובה להוכיח תביעתו. בהתאם לנטל זה על התובע להוכיח ראש וראשונה את העובדות המשמשות בסיס לתביעתו ואת אחריות הנתבע הנובעת מאותן עובדות.

וראה בהקשר זה רע"א 3646/98 כ.י.ע ובנין נ. מנהל מע"מ פ"ד נז 4 981:

"נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו".

במקרה דנן, המדובר בגרסה מול גרסה : התובעים טענו כי הנתבעת אמרה את הדברים נשוא התביעה והנתבעת הכחישה כי אמרה אותם. לפיכך, היו צריכים התובעים לשכנע את בית המשפט כי יש להעדיף את גרסתם על פני גרסת הנתבעת.

יצוין כי בהתאם להלכה , ככל שכפות המאזניים נותרות מעוינות והתובע לא שכנע את בית המשפט ברמת הסתברות של 51%, כי גרסתו היא הנכונה, לא הרים את נטל ההוכחה ויש לדחות את תביעתו.

6.למרות שהנתבעת הכחישה כבר בכתב הגנתה כי אמרה את הדברים הנטענים, לא הזמינו התובעים לעדות את מרים, או כל עד אחר אשר נכח באותו מועד ביציאה מאולם ביה"מ ושמע את הדברים הנטענים. למעשה מלבד עדות התובעת ,אשר אף היא מהווה עדות מפי השמועה, (שכן היא עצמה לא שמעה את הנתבעת אומרת את הדברים והיא רק שמעה זאת ממרים), לא זימנו התובעים כל עדים שיתמכו בגרסתם.