דבורה בן צבי נ' שמש

פסק דין

תביעה ע"ס 2,641 ₪ בקשר עם טיפולי שיניים שביצעה התובעת בנתבע.

1.הנתבע הוא פנסיונר, בן 83, שמצבו הכללי כפי שהשתקף באולם אינו בטוב, ואף מצב שיניו לא היה בטוב. מן הטעם האחרון פנה לטיפול רפואי, והגיע לתובעת. לנתבע, שהממון אינו בכיסו, ביטוח של חברת ביטוח אשר איפשר כיסוי של חלק מן הטיפולים שנדרשו בפיו, של ארבעה שתלים וששה כתרים. בגין אלה, אין חולק, היה על הנתבע לשלם לתובעת רק את ההשתתפות העצמית, בסכום כולל של 2,754 ₪. עם זאת בטיפול שאושר לא היה די, והתובעת באה בדברים עם הנתבע בקשר עם טיפולים נוספים שנדרשו לסברתה, שכללו שתל נוסף, ולדבריה – שלושה כתרים, שכולם לא אושרו בידי חברת הביטוח. מעין הסכם הועלה על הכתב, שבו צוין דבר השתל הנוסף ודרך חישוב עלותו, כמו גם הסכמה לקיזוז של סך של 463 ₪ בגין כתר זמני שלא התאים והוחזר. הנתבע מסר לתובעת שני שיקים, האחד בסכום של 3,000 ₪ והאחר – 2,641 ₪. העבודה בוצעה. השיק הראשון כובד, האחר – חולל. התובעת הציגה את השיק שחולל לפרעון, והנתבע התנגד, בטענה כי עלות העבודה שבוצעה לבסוף נמוכה מן הסכום שהתובעת מבקשת לגבות.

2.בדיון בהתנגדות, שבו שני הצדדים לא היו מיוצגים, הוברר שבירור ההליך בנתיב המלא (שמיעת ההתנגדות, העברה לסדר דין מהיר אם תתקבל, תצהירים, ישיבה מקדמית, ולבסוף ישיבת הוכחות וסיכומים) תכביד מאד על שני הצדדים, ובפרט על הנתבע, המתקשה להתנייד בתחבורה ציבורית. על כן, ונוכח היקפה הצר של המחלוקת, הצעתי לצדדים נתיב "מקוצר" שהבהרתי להם אותו היטב והתקבל על דעתם, והוא – שכל צד יגיש את תחשיביו באשר לעלות הנכונה של הטיפולים, ופסק הדין יינתן על יסוד התחשיבים. כך פעלו הצדדים.

3.אין חולק על הסכום הבסיסי – 2,754 ₪, ועל זכות הקיזוז של 463 ש"ח. התובעת טוענת לזכות ל-350 ₪ נוספים בגין השתל הנוסף. כן היא תובעת 1,000 ₪ בגין כל אחד משלושה הכתרים הנוספים, לפי חישוב של 369 ₪ השתתפות עצמית ו-626 ₪ החזר חברת הביטוח לכל כתר. כך הגיעה לסכום שאותו ביקשה מן הנתבע מראש – 5,641 ₪, ובניכוי הסכום של 3,000 ₪ ששולמו – 2,641 ש"ח.

4.הנתבע מנגד טוען כי עלות השתל הנוסף מגיעה ל-689 ₪ (גבוה מטענת התובעת, יצוין). כן מגיע לתובעת סכום נוסף של 1,000 ₪, בגין הסכומים מחברת הביטוח על כל שתל. בסיכום מגיע הוא לחוב של 3,980 ₪, ולאחר ניכוי הסכום ששולם – 980 ₪. כן מלין הוא על טיב הטיפול שקיבל, לרבות ה"טרטור" והיחס שסבל לדבריו מידי התובעת. ההפרש בין הצדדים הוא אפוא של 1,660 ₪.

5.להלן הכרעתי, ואנמק בתכלית הקיצור. בחנתי את החישובים היטב. הגיונם של החישובים של התובעת עמם. חישובי הנתבע אינם ברורים ומפורטים דיים, ואין לקבלם. נקודת המוצא היא אפוא כי החבות הנכונה היא כשיטת התובעת. עם זאת אין זו סוף הדרך. עלינו לבחון מהו ההסכם שבין הצדדים, שהוא הבסיס לחיוב ולאי ההבנה שבין הצדדים. והנה ההסכם (נספח 3 לטיעוני התובעת) אינו נוקב בחיוב המדויק עבור השתל הנוסף, ולא עבור שלושה הכתרים. לא היתה כל דרך, לפחות לא מן הראיות שלפניי, שהנתבע יבין במה הוא חב ועבור מה הוא חב. לא ברור, גם מעיון בסיכומיו, שהוא מבין כלל שהתובעת הרכיבה בפיו שלושה כתרים (בנוסף לשתל) מעבר לאלה שחברת הביטוח התחייבה בגין ההחזר שלהם. מן הראיות שהוצגו עולה כי קיימת אפשרות סבירה שהנתבע כלל לא היה מבקש את הרכבת מלוא השתלים והכתרים בעלות שנדרשת עתה ומעבר למה שחברת הביטוח נכונה היתה לכסות – וזאת אף שמסר את השיקים. מצבו המיוחד של הנתבע, כפי שתואר, ודאי חייב הבהרה מפורשת ומפורטת של התובעת באשר להיקף הטיפול ועלויותיו, וכזה לא בא ולא עלה על הכתב, כך לפי הראיות שלפניי.

6.תוצאת האמור היא שלפנינו מצב שבו התנהלות לא זהירה דיה של התובעת בהליך ההתקשרות עם הצד שכנגד, הובילה לאי-הבנה ולמחלוקות מיותרות, ולבסוף – להליך המשפטי שלפנינו. מבלי להרחיב, סבורני כי מבחינת שיקולי הצדק, ראוי להחיל כאן את דוקטרינת האשם התורם בהתקשרות, היכול להוביל לחלוקת הנזק שהוא תולדת ההתנהלות של הצדדים, לפי אשמם היחסי (עיינו: ע"א 4697/05 גבאו אסטבלישמנט נ' דודאי (27.8.2012)). הנזק כאן הוא בדמות המחלוקת, של 1,660 ₪ (מעבר ל-980 ₪ שבהם מודה הנתבע). יחלוקו אפוא הצדדים בסכום שבמחלוקת, קרי 830 ₪.

7.נוכח כל האמור לעיל, הרי שהנתבע ישלם לתובעת סכום של 1,810 ₪ (980 ₪ שאינם במחלוקת למעשה בתוספת 830 ₪ כמבואר לעיל), וזאת יעשה בתוך 30 ימים מהיום. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. עם ביצוע התשלום, הרי שתיק ההוצל"פ שפתחה התובעת – ייסגר בידה.

ניתן היום, י"ב שבט תשע"ד, 13 ינואר 2014, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: