ד"מ 66617-03-16

בפני בקשה לחייב את המשיב (התובע) בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות המבקש (להלן – הבקשה). המשיב מתנגד לבקשה.

טענות הצדדים בתמצית

לטענת המבקש, לא היו בינו לבין המבקש יחסי עובד מעסיק ובנסיבות העניין מדובר במקרה בו מתקיימים התנאים לחיוב עובד זר בהפקדת ערובה. יש לציין כי בבקשה לסילוק על הסף שהגיש המבקש נטען שהמשיב הועסק על ידי חברה בה המבקש הנו בעל מניות (להלן – החברה). בהמשך, גם תוקן כתב התביעה וצורפה החברה כנתבעת נוספת. עוד נטען בבקשה, כי שעה שמדובר במי שאינו תושב ישראל ניתן להניח בוודאות כי אין לו נכסים בישראל.

המשיב טען בתגובה, כי המבקש לא הוכיח התקיימות התנאים שנקבעו בפסיקה. המשיב הפנה לכך שלא הוכח כי מדובר בתביעת סרק והבקשות לסילוק על הסף נדחו. בהתאם לצוואת הורי המבקש, המשק ניתן לו במתנה כולל רפת ושטח חקלאי. עוד הפנה המשיב לפסיקה הקובעת, כי עובדת היות המשיב עובד זר היא כשלעצמה אינה טעם לחייבו בהפקדת ערובה.

המסגרת הנורמטיבית

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, אומצה על ידי בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט -1969 .

עת מובאת בפני בית הדין בקשה לחיוב בהפקדת ערובה, שומה על בית הדין ליתן משקל לעובדה, כי בתקנות בית הדין לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי. הכלל הוא שאין מקום לחייב תובע בהפקדת ערובה בהעדר נימוקים מיוחדים ( ראה בש"א (ארצי) 768/06 חנה לביא נ' פררה סונט, ניתן ביום 26/11/06).