ד"מ 57344-01-16

1.בפניי בקשה לחיוב התובעת בהפקדת ערובה לכיסוי הוצאות הנתבע 1.

2.לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה, בתשובה ובכתבי הטענות, מצאתי לקבל את הבקשה.

3.תקנה 117א' לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 קובעת כדלקמן:

"(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט- 1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה."

4.בהתאם לתקנה האמורה, ככל שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, הכלל הוא חיוב התובע בהפקדת ערובה, למעט במידה והמציא ראשית ראייה לתביעתו או הוכיח יכולת פירעון או שמתקיימים טעמים מיוחדים. במקרה זה התובעת אינה תושבת ישראל או מדינה החלה עליה אמנת האג.

5.בנסיבות אלו יש לבחון האם התובעת הראתה, כי מתקיים בה אחד התנאים האמורים בתקנה.

6.לאחר שעיינתי במסמכים המצויים בתיק ביה"ד מצאתי, כי התובעת לא המציאה ראשית ראיה להוכחת תביעתה.

א.מעיון בכתב התביעה שהגישה התובעת עולה, כי נתבעו סכומים כדלקמן: סך 2,000 ₪ בגין אי מתן הודעה על תנאי העסקה; סך 20,460 ₪ בגין פיצויי פיטורים; סך 4,650 ₪ בגין תמורת הודעה מוקדמת; סך 5,208 ₪ בגין פדיון חופשה שנתית לשנים 2012, 2014 ו-2015; סך 5,708 ₪ בגין דמי הבראה עבור שנת העסקתה האחרונה; הפרשות לפנסיה בסך 9,453 ₪ ודמי חגים בסך 2,511 ₪. מסכומים אלו ציינה התובעת יש להפחית סך של 30,694 ₪ ששולם לה ע"י בני המשפחה וחברת הסיעוד.