ד"מ 5605-03-16

בפניי בקשת הנתבעת להעברת התיק לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.

התובע עבד באריאל. לטענת הנתבעת יש להעביר התיק לתל אביב הואיל ומשרדה הרשום הינו בבני ברק וכן לשיטתה אריאל מצויה בתחום שיפוטו של בית הדין בתל אביב. התובע טען כי הואיל ועבודתו היתה באריאל, והוא תושב שטחים, הוא רשאי להגיש בכל מקום בארץ, ובפרט בבתי הדין בהם מצויים סניפיה של הנתבעת – ירושלים, קרית גת ועוד. הנתבעת טענה כי המפעל בירושלים והמפעל באריאל הם מפעלים נפרדים ולא מהווים סניפים של הנתבעת, ולתובע לא היה כל קשר למפעל בירושלים.

תקנה 3 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 (להלן: "התקנות") קובעת את כללי הסמכות המקומית בתביעה המוגשת לבית הדין לעבודה:

"(א)מקום השיפוט הוא -

(1)בתובענה כאמור בסעיף 24(א)(1) לחוק - בית הדין האזורי אשר באזור שיפוטו נמצא מקום העבודה של העובד שהיא העבודה נושא התובענה, או שבאזור שיפוטו בוצעה העבודה";

....

"(ב)לענין תקנת משנה (א)(1), (2), (3), (10) ו-(11), אם מקום העבודה או ביצועה הוא מחוץ לאזור שיפוטו של בית דין לעבודה - בית הדין אשר באזור שיפוטו נמצא מקום מגוריו של העובד או מרכז מפעלו של המעביד בישראל; אם מרכז מפעלו של המעביד הוא מחוץ לאזור שיפוטו של בית דין לעבודה - בית הדין אשר באזור שיפוטו נמצא מקום מגוריו של המעביד, או - אם המעביד הוא תאגיד - בית הדין אשר באזור שיפוטו נמצא משרדו הרשום בישראל או כל מקום אחר בישראל שבו הוא מנהל עסקיו".

אם לא נמצא מקום מתאים במסגרת כל האפשרויות שלעיל, קובעת תקנה 5 כך:

"תובענה שאין מקום שיפוט המתאים לה לפי תקנות אלה או לפי כל דין אחר, יכול שתוגש לכל בית דין אזורי, אולם רשאי בית הדין להורות על העברת הדיון לבית דין אזורי אחר, אם ראה שלפי נסיבות הענין יהיה הדיון בבית דין אחר נוח יותר לבעלי הדין".

ראשית יש לבור מתוך טענות הצדדים את אלו שאינן רלוונטיות לעניין ולהבהיר כי אין הן מהוות שיקול בהחלטתנו. כך – טענת התובע בדבר קיומם של סניפים בנתבעת וטענת הנתבעת כי מדובר במפעלים נפרדים אינן ממין העניין, שכן תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), בשונה מתקנות סדר הדין האזרחי, אינן מתייחסות לאפשרות של סניפים, כך שזו אינה רלוונטית.

כמו כן ולמען הסר ספק, אריאל אינה בתחום שיפוטו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, ואף החלטת בית הדין הארצי אליה הפנתה הנתבעת אינה אומרת זאת כלל.