ד"מ 53516-06-16,"מ 53492-06-16

לפני בקשת הנתבע לחייב את התובעים בהפקדת ערובה בסך 6,000 ₪ כל אחד או בסכום אחר כפי שייקבע בית הדין וזאת כתנאי להמשך ניהול ההליך. הבקשה מנומקת בכך שלאחר תיקון התקנות הנוגעות לעניין, הרי שהכלל הוא הפקדת ערובה על עובד זר, ומדובר העובדים תושבי הרשות הפלסטינאית אשר מבדיקה שערכה הנתבעת עם הרשות הרלוונטית, לנתבע 2 לא הוצא כלל רישיון עבודה ולנתבע 1 הוצא רישיון עבודה למשך שבועיים בשנת 2008, ובכל מקרה חלפה תקופת ההתיישנות בעניינו. התובעים תובעים בגין תקופת העסקה שונה – התובע 1 טוען שעבד במשך 7 חודשים אצל הנתבעת בין השנים 2013 -2014, ואילו התובע 2 טוען כי עבד אצל הנתבעת בסוף שנת 2009 למשך חצי שנה. יחד עם זאת לא צירפו בדל ראיה להוכיח כי אכן עבדו אצל הנתבעת אשר כאמור בדקה את הדברים עם הגורמים המוסמכים. כמו כן, בשל היותם תושבי הרשות הפלסטינאית, הרי שלא ניתן יהיה להיפרע מהם אם תביעתם תידחה.

בתגובתם מתנגדים התובעים בתוקף לבקשה ומציינים כי הם מצויים במצב כלכלי קשה מאוד עד כיד שכמעט ולא הצליחו לעמוד בתשלום האגרה, ועל כן הפקדת ערובה תסגור, הלכה למעשה, את שערי בית הדין בפניהם. עדו מציינים הם כי מדובר במעסיקה אשר גזלה את זכויותיהם ולא הנפיקה להם תלושי שכר וכן את רישיונות העבודה היתה "מושכת" מהם כדי שלא יישאר בידיהם. עוד מציינים כי אל לו לבית הדין לאפשר לנתבעת לחמוק מתשלום בשל התנהלותה הקלוקלת.

יצוין כי בתגובתם ציינו התובעים, בין היתר, כי "...גם שאחרי תקופת שירות ארוכת השנים פוטר מעבודתו בצורה בוטה ואכזרית, מבלי לקבל פיצויי פיטורים." אולם בכתב התביעה נתבעו זכויות על תקופות העסקה קצרות של שישה ושבעה חודשים.

בתשובתם מציינת הנתבעת כי התובעים התובעים מאשרים שמצבם הכלכלי קשה ואכן לא ניתן יהיה להיפרע מהם וכן את טענותיהם בתגובתם אינה מגובה בתצהיר לאימות העובדות המפורטות בה.

המסגרת הנורמטיבית

ביום 2.9.2016 נכנסה לתוקפה הוראת תקנה 117 א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 (להלן: התקנות)שכותרתה "ערובה לתשלום הוצאות" הקובעת בזו הלשון:

(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר,

לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של

נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת