ד"מ 44154-07-16

בפני בקשה לשמיעת עדותה המוקדמת של התובעת (להלן – הבקשה). כתב התביעה והבקשה הוגשו היום 26/7/16 בסביבות השעה 12:00.

התובעת מבקשת לגבות את עדותה המוקדמת לא יאוחר מיום 3/8/16 שכן היא צפויה לצאת את ישראל במסגרת פרויקט יציאה מרצון ביום 4/8/16 ועליה להתייצב בשדה התעופה באותו יום כבר בשעה 10:00 בבוקר (צורף העתק כרטיס טיסה לקנדה ואישור רשות האוכלוסין וההגירה).

הלכה היא כי לבית הדין שיקול דעת נרחב להתיר גביית עדות מוקדמת בכל עת לאחר הגשת תובענה.

בעת הפעלת שיקול דעת זה, יש לבחון מחד מהו הנזק העלול להיגרם לבעל הדין העותר לשמיעת העדות המוקדמת למול הנזק הצפוי לבעל הדין שכנגד, אשר בשלב מוקדם ביותר של ההליך נאלץ לחקור בחקירה נגדית בעל דין או עד, כאשר לא תינתן אפשרות נוספת לגבות עדותו.

לאחר שעיינתי בבקשה מצאתי כי בנסיבות הקיימות אין מקום לקבוע מועד לשמיעת העדות קודם לטיסה הצפויה, שכן משמעות הדבר פגיעה בלתי מבוטלת בזכות הנתבעים להיערך כראוי לדיון ולחקירת התובעת במסגרת עדות מוקדמת. בפרק הזמן הקיים, פחות משבוע (כולל שישי – שבת), לא יהא די על מנת לאפשר לנתבעים ללמוד את טענות התובעת ולגבש הגנתם ולו באופן בסיסי. על כן, קבלת הבקשה תביא לפגיעה קשה בזכות הנתבעים לקבל את יומם בבית הדין. בבקשה טענה הנתבעת כי עד מועד העזיבה ישנם 8 ימי עבודה אלא שהדבר אינו נכון. בשים לב לשעת הגשת הבקשה, המועד המוקדם ביותר בו ניתן להורות על המצאת המסמכים הוא מחר. מניין הימים מתחיל רק מיום לאחר מכן (ראה סעיף 10(א) לחוק הפרשנות, תשמ"א – 1981), היינו מיום חמישי. המועד האחרון בו ניתן לשמוע את העדות הוא יום שלישי ולכן מדובר בסה"כ ב-3 ימי עבודה לא כולל שישי – שבת (ולא כולל היום בו תישמע העדות).

אוסיף, כי לפי תצהיר התובעת עצמה עוד בחודש 4/2016 ידעה על המעבר הצפוי לקנדה, ואף כרטיס הטיסה הונפק עוד ביום 3/7/16. הבקשה כאמור הוגשה למעלה משלושה שבועות לאחר הנפקת כרטיס הטיסה. מי שעותר לשמיעת עדותו המוקדמת, הליך המהווה סטייה מסדרי הדין הרגילים, מוטלת עליו חובה מוגברת לפעול בשקידה ראויה וסבירה בהגשת הבקשה, ובכלל זה הגשתה מיד עת נודע לה על היציאה הצפויה, ולמצער, עם קבלת כרטיס הטיסה. לא ייתכן כי התובעת תשתהה משך למעלה משלושה שבועות עד הגשת הבקשה ואילו לנתבעים יוותר פרק זמן של ימים ספורים על מנת להיערך לשמיעת העדות. התנהלות זו לטעמי אף אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב המוטלת על התובעת. מחדל זה של התובעת אמור להיזקף לחובתה, קל חומר כאשר מדובר בעיכוב משמעותי בהגשת הבקשה. עוד חשוב להדגיש, כי מדובר בהליך יציאה מרצון, להבדיל מגירוש הנכפה על התובעת על ידי הרשויות.