ד"מ 3014-08-15

בפני בקשה לחייב את המשיב (התובע) בהפקדת ערובה בסך של 30,000 ₪ להבטחת תשלום הוצאות המבקשת (להלן – הבקשה). המשיב מתנגד לבקשה.

טענות הצדדים בתמצית

לטענת המבקשת, המשיב לא מסר כתובת בישראל כחובתו על פי התקנות אלא מספר דרכון סודני בלבד. ברור מהתנהלות המשיב, כי סיכויי המבקשת לגבות הוצאותיה, ככל שתידחה התביעה, הנם אפסיים. על פי ההלכה כאשר התובע מתגורר במקום בלתי ידוע וייתכן אף מחוץ לתחום השיפוט ואין בידו להצביע על נכסים בתחומי מדינת ישראל, יש לחייבו בהפקדת ערובה. מדובר בתביעה מנופחת וטורדנית שמטרתה הטלת דופי במבקשת. הכנת ההליך לדיון כרוכה בעלויות רבות. על פי הפסיקה יש לבצע איזון בין זכות הגישה לערכאות לבין זכות הצד שכנגד שלא יצא מפסיד אם התביעה כנגדו תידחה. הואיל ונחתם הסכם פשרה מול קו לעובד ממילא מוצתה זכות הגישה לערכאות.

המשיב טען בתגובה, כי לפי הפסיקה עובדת היות המשיב עובד זר כשלעצמה אינה מצדיקה חיוב בהפקדת ערובה. הזכות לגבות הוצאות משפט נסוגה מפני זכות הגישה לערכאות שהוכרה כזכות יסוד. האמצעי של הפקדת ערובה יופעל כאשר התובע נמנע מתשלום הוצאות. אין לומר כי מדובר בתביעה משוללת יסוד הואיל והמבקשת מודה, כי העסיקה את העובד ועד עתה לא השלימה הפרשות לגמל. מטרת המבקשת להתיש את העובדים וחיוב בהפקדת ערובה עלול להיות "מכת מוות" לתביעה. לאחר הגשת הבקשה המשיב הודיע מהי כתובתו.

המבקשת טענה בתשובה להודעת המשיב לגבי כתובת מגוריו, כי בחקירה שערכה התברר שהמשיב אינו מתגורר בכתובת אותה מסר.

המסגרת הנורמטיבית

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, אומצה על ידי בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט -1969 .