ד"מ 24558-04-14

1.בפנינו כתב תביעה שהגיש התובע, באמצעות ב"כ (ביום 13/04/2014), בה עתר לתשלום פ"פ, דמי הבראה, חופשה ושכ"ט.

טוען התובע כי הועסק ע"י הנתבעת באפיה של ופלים ועוגיות מ- 19/01/2008 ועד 26/04/2011 (39 חודשים) וכי על יחסי הצדדים חלו הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף האפיה וקונדיטוריות ו/או צו ההרחבה בענף האפיה ("ההסכם"; "הצו").

לטענתו, הועסק 6 ימי עבודה בשבוע, אך ורק במשמרת לילה (19:00 עד 07:00), סה"כ 12 שעות. במוצ"ש הועסק לפחות 9.5 שעות (החל מחידוש התנועה הציבורית).

אף שעבד במוצ"ש בש"נ, לא קיבל גמול והנתבעת הסתפקה בתשלום 200% במוצ"ש, כשהיה על הנתבעת לשלם לו לפחות בגין 2 ש"נ 125% (לאחר הפחתת חצי שעה הפסקה).

בלילות רגילים (ולאחר ניכוי הפסקה), משעבד 12 שעות, היה זכאי ל- 2 ש"נ לפי 125% ו- 2.5 שעות לפי 150%.

הנתבעת חישבה שכרו לפי 5 י"ע וניכתה 45 דקות הפסקה, אף שבפועל הפסקה היתה רק 30 דקות.

ב- 08/03/2011 פנה ב"כ התובע בכתב לנתבעת, תוך שעתר לשלם לעובדים עד 10 לחודש ותוספת 50% בגין משמרת לילה, תוך תיקון תנאי העסקתו במשכורת הקרובה. משב"כ הנתבעת השיב ודחה טענותיו ולא תוקנו ההפרות, כתב ב"כ התובע שוב (27/03/2011) והודיע על התפטרותו מ- 26/04/2011, תוך שהודיע כי אם לא תתקבל הודעת הנתבעת כי תתקן ההפרות, ישקול התפטרותו.

ב- 07/04/2011 הודיע יוחאי לתובע כי ממוצ"ש הקרוב שלא יצא לעבודה, ובכך הוצא לחופשה שנתית. הודעה זו באה לאחר שהגיש תביעתו נגד הנתבעת, משסרב לסיימה בסכום מסויים – התנהגות בחוסר תום לב ומנוגדת לדין.

התובע עתר לפ"פ לפי שכר קובע (25 י"ע X 179.55 ₪ = 4,488 ₪)בסך 14,586 ₪;

דמי הבראה לכל שנות עבודתו 1,390 ₪; פדיון חופשה (22.44 ימים)בסך 4,029 ₪ (משזכאי הוא ל- 39 יום וניצל 5).

לטענתו, בגין העילות המפורטות הגיש תביעה (דמ 19788-10-12), שנמחקה בפס"ד מ- 05/02/2014, כשהגיש בקשתו לביטול פס"ד ועד להגשת התביעה דנא לא נתקבלה כל החלטה.

2.הנתבעת בהגנתה (13/05/2014) עתרה לדחיית התביעה, תוך שהכחישה טענות התובע, שהתפטר ב- 14/04/2011, לאחר שהועסק על ידה מ- 19/01/2008.

הנתבעת מציינת כי בתביעה קודמת שהגיש התובע כנגדה, נקבע בפסה"ד (ס"ע 60426-03-11) כי ההסכם והצו אינם חלים על הנתבעת ("פסה"ד הראשון").

התובע הועסק 5 י"ע מ- 19:00 ועד 07:00 למחרת (כולל הפסקת של 30 דקות ו- 15 דקות) ובמוצ"ש מ- 21:30 עד 07:00 (כולל הפסקה בת 30 דקות).

על הקביעות בפסה"ד הראשון, לפיהן הלינה הנתבעת שכרו – הגישה הנתבעת ערעור (שטרם נדון).

בתביעה נוספת שהגיש התובע כנגדה (דמ 19788-10-12) הודה התובע בעדותו, בהודאת בעל דין, כי לא היה מתפטר לוּ שולם שכרו ב- 15 לחודש (פרוטוקול, עמ' 3 שורות 5-6; "ההליך השני"; "פסה"ד השני"). אין קביעה בחוק כי חודש חייב שיהיה חודש קלנדרי, אלא לפי חודש העסקה בפועל; כנהוג אצלה מנהג רב שנים, שילמה לו שכר מדי 15 בחודש (מ- 15 ועד 15) והתובע מעולם לא מחה.