ד.י.א.מ. אספקה טכנית בע"מ נ' בקשי ואח'

פסק - דין

מונחת בפני תביעה שעניינה בתאונת דרכים.

רקע:

ביום 10.09.2010 ארעה תאונת דרכים בין שני כלי הרכב נשוא התביעה (להלן: "התאונה").

לטענת התביעה, עת עצר רכבה, התנגש בו לפתע רכב הנתבעים מאחור.

לטענת הנתבעים, עת נסע הנתבע 1 בכביש בן שלושה נתיבים כאשר הוא בנתיב האמצעי הממשיך ישר, ורכב התובעת נסע במסלול השמאלי הפונה שמאלה. לטענתם, כאשר התחלף הרמזור לירוק, "חתך" לפתע, ללא כל איתות או אזהרה רכב התובעת את רכב הנתבעים, וגרם לתאונה.

על מנת לסבר את האוזן ייאמר כי אין חולק שרכב התובעת נפגע בחלקו האחורי ימני.

בנוסף לראיות שהוגשו העיד בפני עת/1 בלבד (להלן: "עת/1") שהינו נהג רכב המבוטח אצל התובעת (להלן: "רכב התובעת"). הנתבע 1 (להלן: "נתבע 1") שהינו נהג רכב המבוטח אצל הנתבעת (להלן: "רכב הנתבעת") לא התייצב למתן עדותו ובקשת ב"כ הנתבעים לדחיית הדיון פעם נוספת נדחתה (ראו החלטתי בפרוטוקול הדיון מתאריך היום).

עיקר טענות הצדדים:

לטענת ב"כ התובעת, נהג רכב התובעת העיד כי במהלך הפנייה שמאלה רכב שמלפניו בלם בפתאומיות, לפיכך בלם גם הוא, ולפתע חש חבטה מאחור. כמו כן, ראה את רכב הנתבעים, על פי תיאורו, בזווית של 45 מעלות שמלמד שנהג רכב הנתבעים פגע בחלקו הימני אחורי של רכב התובעת עם חלקו הקדמי שמאלי.

גרסת נהג רכב התובעת לא נסתרה, ומאידך גרסת הנתבעים איננה מתיישבת עם הנזק ברכב התובעת.

לאור האמור, ביקש לקבל את התביעה במלואה.

לטענת ב"כ הנתבעים, מוקדי הנזק ברכב התובעת מתיישבים דווקא עם גרסתו של הנתבע 1 בטופס ההודעה.

עת/1 סיפר גרסה אחת בעדות הראשית, רק לאחר שנשאל אמר שרכב הנתבעים רצה פתאום לפנות ימינה, אחרי שנחקר בחקירה חוזרת אמר שראה את רכב הנתבעים עם איתות ימינה.

לאור האמור, ביקשה לדחות את התביעה מאחר התובעת לא הרימה את הנטל המוטל על שכמה.

דיון והכרעה:

השאלה הצריכה לענייננו בתיק דנן – האם התובעת עמדה בנטל הראיה המוטל עליה והוכיחה כי רכב הנתבעים פגע ברכבה מאחור, או שמא נהג רכבה הוא זה שסטה לעברו של רכב הנתבעים.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את עדותו של עת/1, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הרכבים, מיקום הפגיעה ברכב התובעת וטיבה, ועיינתי בכל אשר הובא בפני, השתכנעתי כי דין התביעה להתקבל.

ובמה דברים אמורים:

בקליפת אגוז ייאמר כי במשפט האזרחי השתרש הכלל – "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג' יא). דהיינו, כאשר פלוני תובע את אלמוני, מוטלת עליו החובה להוכיח בראיות כי אכן אלמוני חייב לו.