גרטנר אריאלה ואח' נ' גיא ואח'

החלטה

ב"בקשה דחופה לעיכוב ביצוע הליכי פינוי דירת מגורים בהוצאה לפועל"

1.תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – התקנות) מסמיך את בית המשפט שנתן את פסק הדין, "להורות על עיכוב ביצוע החלטתו", ודוק: בית המשפט מוסמך לעכב רק את ביצועה של החלטה שהוא בעצמו נתן ולא את ביצועה של החלטה שניתנה על ידי גורם אחר, והדברים מובנים מאליהם.

ההחלטה על פינוי דירת המגורים לא ניתנה על ידי. היא ניתנה על ידי רשם ההוצאה לפועל במסגרת תיק מימוש המשכנתא.

פסק הדין שניתן על ידי לא קבע, למעשה, כל החלטה אופרטיבית שניתן לעכב את ביצועה.

פסק הדין רק דחה את בקשתם של המבקשים להצהיר על כך שמימוש המשכנתא ייעשה בכפוף לזכויות, להן טענו.

2.למעשה, בקשתם של המבקשים היא לסעד זמני לתקופת הערעור, בהתאם לתקנה 471 לתקנות, שכן הם עותרים להותרתו של הצו הזמני שניתן במסגרת תיק זה על כנו, עד להכרעה בערעור שהוגש על פסק הדין.

בהתאם לתקנה 471(ג), משהוגש הערעור, הסמכות לדון בבקשה שכזו עוברת לבית המשפט לערעור.

בכך שונה הפרוצדורה הנוהגת בבקשה לסעד זמני לתקופת הערעור מזו הנוהגת בבקשה לעיכוב ביצוע.

בקשה לעיכוב ביצוע מוגשת תחילה לבית המשפט שנתן את פסק הדין, גם אם כבר הוגש הערעור, ורק אם זה סירב תוגש הבקשה לבית המשפט של ערעור.

בקשה לסעד זמני בתקופת ערעור, לעומת זאת, נדונה בבית המשפט שנתן את פסק הדין, עד שלב הגשת הערעור בלבד, ומשזה הוגש עוברת הסמכות לדון בה לבית המשפט של ערעור. (ראו: א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, עמ' 680-681).

3.לאור האמור לעיל, ניתן להבין את החלטת בית המשפט של ערעור (כב' השופטת קובו), אשר דחה את הבקשה, משום ש"בקשת עיכוב ביצוע יש להגיש תחילה לבית המשפט שנתן את הפסק".

גם אני נאלץ לדחות בקשה זו לעיכוב ביצוע פסק הדין, משום שכאמור ההחלטה על פינוי הדירה לא ניתנה על ידי ואינה חלק מפסק הדין.

להסרת ספק אוסיף, כי אין בכך כדי למנוע את המבקשים להגיש בקשה על פי ההליך המתאים לכך, כמפורט לעיל.

4.סיכומו של דבר, הבקשה נדחית.

כיוון שהמשיבים לא הגישו את תגובתם עד כה, אני נמנע מפסיקת הוצאות.

ניתנה היום, י"ט אייר תש"ע, 03 מאי 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: