גנקין(אסיר) נ' מדינת ישראל

החלטה

בפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בקריות (להלן: "בית משפט קמא"), אשר ניתנה ע"י כב' השופטת הבכירה, רמה לאופר חסון, במסגרת מ"ת 23426-10-10, על פיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בת"פ 23459-10-10 (להלן: "התיק העיקרי").

על ההחלטה הנ"ל מופנה הערר שבפניי.

העורר הובא לדין בגין עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש (בן זוג), עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") ביחד עם סעיף 382(ג) לחוק העונשין.

מעובדות כתב האישום עולה כי העורר תקף את אשתו (להלן: "המתלוננת") לאחר שזו בישרה לו כי היא בהריון. העורר תקף את המתלוננת והכה בה באגרופיו בבטנה, תוך שהוא אומר לה "מה יש לי להפסיד". המתלוננת נפלה לרצפה ובהיותה שכובה על הרצפה, תקף אותה העורר בכך שהכה בה מכות בראשה, הטיח בפניה מכת אגרוף ומעוצמת המכה החל דם ניגר מאפה. כתוצאה מהאלימות שנקט העורר כלפי המתלוננת, סבלה האחרונה מחבלות של ממש – שטף דם בקוטר 3 ס"מ בצוואר מצד שמאל, שטף דם בקוטר 1 סמ' בכתף שמאל כאבים במישוש באזור האף.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו וכאמור, בית משפט קמא הורה על הארכת מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו בתיק העיקרי.

על ההחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים מלין העורר וטוען כי לא היה כל מקום לקבל את בקשת המשיבה. מהראיות עולה כי המתלוננת תקפה את העורר והותירה על גופו חבלות שלא קיבלו כל התייחסות של בית משפט קמא, שלא התייחס, גם כן, לסתירות הרבות והמהותיות שבדברי המתלוננת ככל שהדבר רלוונטי לעניין בחינת עוצמת הראיות, ובכך הוא שגה וטעה.

המדובר בעדות מול עדות כך שבשלב זה ראוי שבית המשפט יורה על שחרורו של העורר ממעצר גם אם הוא מבקש לבחון חלופת מעצר.

ב"כ המשיבה סבור כי יש לדחות את הערר.

לגישת המשיבה, אין כל ממש בטענות שהועלו ביחס לסתירות שבעדויות המשיבה. כמו כן, אין לתת כל משקל לטענה שהמתלוננת מכורה לטיפה המרה.

זאת ועוד נטען שהמדובר באירוע חמור שבו העורר תקף את המתלוננת שבו המשטרה הגיעה למקום בעקבות הודעת שכנה שהזעיקה את סיועה ועזרתה. המתלוננת חוששת מהעורר ועקב זאת היא אף חששה להתלונן נגדו. מתברר עוד, שכשהמשטרה הגיעה לדירה העורר פתח את הדלת והודיע לשוטרים כי המתלוננת נמצאת במקלחת.

השוטרים תארו את אי הסדר שהיה בתוך הדירה עקב התנהלותו האלימה והפרועה של העורר.

זאת ועוד, טען ב"כ המשיבה כי העורר ביצע את העבירה המיוחסת לו בהיותו מרצה עונש מאסר במסגרת עבודות שירות. לדעת המשיבה, קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר ולכן אין כל מקום לבחון חלופת מעצר.

המשיבה ביקשה לדחות את הערר ולהשאיר את החלטת בית משפט קמא על כנה.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר, בכתב האישום, בבקשה למעצר עד תום ההליכים, בחומר החקירה, בהחלטת בית משפט קמא ושמעתי את טענות הצדדים אני מחליט לדחות את הערר.

עיון בחומר החקירה מראה כי קיימות ראיות לכאורה ובהתחשב במהות העבירות, עברו של העורר והעובדה כי ביצע את העבירה בהיותו מרצה עונש מאסר במסגרת עבודות שירות, מתגבשת נגדו עילת מעצר של מסוכנות.

ככלל גם כאשר קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר על בית המשפט לפעול בהתאם למצוות המחוקק הקבועה בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה- מעצרים], התשנ"ו- 1996 ולבחון קיומה של חלופת מעצר.

בית משפט קמא הורה גם כן לשירות המבחן להכין תסקיר מעצר אודות המסגרת המשפחתית והעורר וכי לאחר קבלת תסקיר, ישוב ויבחן את הבקשה פעם נוספת. מהחלטתו זו עולה בבירור כי בית משפט קמא טרם אמר את דברו באופן סופי לעניין הבקשה למעצר עד תום ההליכים ולכן לא מצאתי מקום בשלב זה, להתערב בה.

יחד עם זאת, על בית המשפט לקבוע לשירות המבחן סד זמנים שבו יהיה על האחרון להגיש תסקיר מעצר שיבחן חלופת המעצר שתוצע ואף יקבע מועד אליו יזומנו הצדדים לשם השלמת הטיעון בבקשה.

בכפוף לאמור בפסקה האחרונה הערר נדחה.