גנים נ' המוסד לביטוח לאומי סניף ירושלים

פסק דין

תביעה זו הוגשה נגד החלטת פקידת התביעות (נפגעי עבודה) מיום 15.4.10, על פיה נדחתה תביעת התובעת (שהוגשה ביום 28.2.10) להכיר באירוע מיום 12.11.09 כ"תאונת עבודה" לפי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995.

תביעת התובעת נדחתה בנימוק שפקידת התביעות סברה שלא הוכח כי אירע לתובעת אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתה.

הצדדים אינם חלוקים על העובדות הבאות:

התובעת עבדה כאחות אחראית בתחנה לבריאות המשפחה ("טיפת חלב") בעין נקובא ועבדה במקביל בתחנה לבריאות הציבור באבו גוש.

התובעת ארגנה "סיור לימודי" לנשים שמשפחותיהן מטופלות בתחנה לבריאות הציבור, שנועד ליום 12.11.09, שהיה יום חמישי. הסיור היה אמור להתקיים ב"הדסה אופטימה" בגן הטכנולוגי בירושלים. בתכנית הסיור היתה כלולה פעילות גופנית (מ-9:30 עד 10:15) והדרכה בתזונה נכונה וסדנת בישול מ-10:30 עד 13:30, כולל ארוחת צהריים (נספח א' לתצהיר התובעת).

ביום 12.11.09 הוסעה קבוצת הנשים שהשתתפו בסיור הלימודי מעין נקובא לירושלים והגיעו למשרדי "הדסה אופטימל" בגן הטכנולוגי במלחה.

מסיבה שלא הובררה, בעת שהגיעה קבוצת הנשים למשרדי הדסה אופטימל בגן הטכנולוגי התברר שהפעילות שתוכננה לקבוצת הנשים מתקיימת בבית חולים הדסה עין כרם והקבוצה נסעה לבית חולים הדסה עין כרם.

בעת שקבוצת הנשים היתה בגן הטכנולוגי התובעת, שהיתה עם הקבוצה, חשה ברע.

כשהקבוצה הגיעה להדסה עין כרם נשים בקבוצה סייעו לתובעת להגיע לחדר המיון.

התובעת שוחררה מחדר המיון לביתה באותו יום.

ביום 15.11.09 התובעת פנתה לחדר מיון בבית חולים שערי צדק ולאחר צילום CT אובחנה כמי שעברה אירוע מוחי.

המחלוקת בה עלינו להכריע בשלב זה היא בשאלה אם ביום 12.11.09 אירע לתובעת אירוע חריג בעבודה? ככל שייקבע שהתובעת עברה אירוע חריג, נמנה מומחה על מנת שיחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי בין אותו אירוע לבין האירוע המוחי שאירע לתובעת. ככל שנקבע שלא אירע לתובעת אירוע חריג בעבודה ביום 12.11.09, הרי שדין התביעה להידחות.

נציין כי בכתב ההגנה הודה הנתבע בטענת התובעת כי האירוע המוחי אירע ביום 12.11.09 אך במהלך דיון ההוכחות ביקש הנתבע לתקן את כתב הגנתו ולהכחיש את מועד האירוע הנטען על ידי התובעת ולהותיר קביעה זו למומחה שימונה, אם ימונה. התובעת הסכימה לתיקון המבוקש.

גרסת התובעת בתצהיר עדותה הראשית היתה שהסיור הלימודי היווה מפגש אחרון בסדרה של שמונה עד עשרה מפגשים עם קבוצת הנשים, וכי היא ציפתה שיום ההדרכה יעבור בהצלחה וכי היא חשה אחריות אישית להצלחת הסיור. כאשר התברר שיום העיון הועתק לבית חולים הדסה, היא חשה אכזבה מהשינוי שהתחולל וחשה אשמה ואחריות אישית על כך שקבוצת הנשים תפסיד חלק מן התוכנית. כאשר היא יצאה ממשרדי "הדסה אופטימל" ונכנסה למעלית היא חשה סחרחורת והרגשה של חוסר שיווי משקל, וכשהגיעה לבית חולים הדסה עין כרם היא חשה כמו "סמרטוט" ופנתה לחדר מיון.

לטענת התובעת, העובדות המתוארות בגרסתה מהוות "אירוע חריג" בעבודה כמשמעותו בפסיקה, שכן התובעת אינה מארגנת סיורים לימודיים כחלק משגרת עבודתה והאכזבה והאשמה שהתובעת חשה כלפי קבוצת הנשים יצרו אצלה דחק נפשי חריג.

התובעת הביאה לעדות את הגב' אימאן עותמן שבתצהירה אישרה את טענות התובעת בדבר ההפתעה שנגרמה לתובעת כתוצאה מגילוי השינוי במיקום יום העיון והאכזבה ותחושת האחריות שהיא חשה בשל כך. לטענתה, לאחר שלתובעת נודע על השינוי, היא החלה לחוש ברע.

הנתבע מכחיש את התיאור העובדתי שבתצהיר התובעת ובתצהיר גב' עותמן. לטענת הנתבע, גילוי השינוי הבלתי צפוי במיקום יום הלימוד לא גרם לתובעת להתרגשות מיוחדת. לטענת הנתבע, התובעת לא החלה לחוש ברע בגן הטכנולוגי אלא עוד קודם ליציאתה מביתה.

השאלה בה עלינו להכריע בשלב זה, איננה האם התרגשות ודחק נפשי כתוצאה מתחושת אחריות ואשמה בשל שיבוש בתכנית יום עיון שעובד מארגן, הם בגדר "אירוע חריג". השאלה בה עלינו להכריע היא האם יש לקבל את התיאור העובדתי של התובעת בתצהירה לגבי אופן התרחשות האירועים ביום 12.11.09. במילים אחרות: בהחלט ייתכן שאירוע כמתואר על ידי התובעת בתצהירה ייחשב כ"אירוע חריג". השאלה היא אם התיאור של התובעת בתצהירה משקף את העובדות כפי שאירעו לה ביום 12.11.09. אנו סבורים שהתשובה לשאלה זו היא שלילית. להלן נימוקינו לכך.

בעת קבלתה לחדר מיון בבית חולים הדסה ביום 12.11.09, התובעת סיפרה לרופא שהיא חשה מאמש סחרחורות ועילפון (Last night felt dizzy as if she was going to faint). בנוסף לכך, היא סיפרה שכאשר היא הגיעה לבית חולים הדסה בשעה 9:30 היא חשה תחושת עילפון (When she came to Hadassah 9:30 felt like she was going to faint, sat down). מהתיעוד הרפואי עולה כי לא תועדה כל תלונה של התובעת בדבר תחושה גופנית חריגה שהיא חשה דווקא בעת שהיתה ב"הדסה אופטימה", ומכל מקום התובעת מיקמה על ציר הזמן את תחילת תחושת הסחרחורות בלילה שלפני כן. האנמנזה הרפואית שנרשמה אינה כוללת כל תלונה על תחושת דחק נפשי חריג שקשורה לעבודתה של התובעת. כידוע, בית הדין מייחס אמינות גבוהה לרישומים הרפואיים הסמוכים ביותר למועד האירוע הנטען בשל ההנחה שהמטופל מוסר לרופא פרטים מדוייקים על מנת לקבל טיפול רפואי נכון.