גנדלר נ' רמוני ואח'

פסק דין

בפני תביעה בגין נזקי גוף ולשון הרע.

הצדדים:

התובע יליד 1984, איש היי-טק במקצועו. הנתבע 1 בעליה של חברת אבטחה בשם "שילון אבטחה", מפיק אירועים והבעלים של מספר פאבים בתל אביב ובמועדים הרלבנטיים לתביעה שימש כראש מערך האבטחה במועדון ה"גלינה" בנמל תל אביב. הנתבע 2 היה במועדים הרלבנטיים לתביעה מאבטח במועדון ה"גלינה".

רקע וגזר הדין בעניינם של הנתבעים:

ביום 25.5.08 הגיעו התובע יחד עם חבר בשם אילן למועדון ה"גלינה" בסביבות השעה 2:00 לפנות בוקר. אנשי צוות האבטחה של מועדון הגלינה סירבו להכניס למועדון את התובע והסכימו להכניס רק את חברו אילן. השניים המתינו משך למעלה משעה מחוץ למועדון כאשר במהלך ההמתנה ניסה התובע לשדל את צוות העובדים להכניסו למועדון. לקראת סוף שעות הפעילות, כאשר צוות האבטחה לא עמד בסמוך לכניסה, נכנס אילן למועדון, יצא ממנו עם שני בקבוקי בירה, ומסר אחד מהם לתובע. בשל כך ניגש הנתבע 1 לתובע ואילן ושאל אותם לפשר נטילת בקבוקי הבירה, והתובע השיב לשאלה זו ואף קם ממקומו. כתוצאה מכך החלה קטטה בין התובע לנתבע 1 כאשר בשלב מאוחר הצטרף הנתבע 2. כתוצאה מאותה קטטה, נחבל התובע ונגרמו לו חבלה באף וחתך במצחו. התובע בתחילה סרב להתפנות מהמקום והזמין למקום ניידת משטרה. לאחר שמסר לשוטרים את פרטי האירוע הוא נלקח באמבולנס לבית חולים איכילוב שם נבדק וטופל ולאחר מכן שב לחניון רידינג לאסוף את רכבו ונסע לתחנת המשטרה על מנת למסור עדות על שאירע. התובע הגיש תלונה נגד הנתבעים, הוגש כתב אישום, התנהל הליך משפטי בבית משפט השלום בת"א (ת"פ 45527-08-10) וביום 2.7.12, לאחר שמיעת ראיות, הורשעו הנתבעים בעבירה שיוחסה להם בכתב האישום- תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות ל-פי ס' 380 ו- 382 (א) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977. על פי ממצאי הכרעת הדין, הנתבעים אשר שימשו כמאבטחים במועדון הגלינה בתל אביב תקפו את התובע וגרמו לו חבלות בדמות שבר באף וחתך במרכז המצח באורך כ- 5 ס"מ. ביום 4.7.13 ניתן גזר הדין בעניינם של הנתבעים. הנתבעים חויבו בשל"צ, פיצוי לתובע, קנסות ומאסר על תנאי. בגזר הדין קבע סגן נשיאת בית משפט השלום תל אביב יפו, כבוד השופט בני שגיא, כי קיימת חומרה במעשיהם של הנאשמים (הנתבעים דכאן) שכן מדובר באלימות מיותרת, שלא קדמה לה כל פרובוקציה, וכל "חטאו" של המתלונן (התובע דכאן) הסתכם בכך שניסה לשכנע את צוות המועדון להכניסו פנימה- אירוע של יום ביומו במועדונים רבים. כן נקבע כי יש לראות בחומרה את רכיב הביצוע בצוותא ואת העובדה כי הנאשמים היו אלה האמורים להיות אמונים על הסדר ובטחון באי המועדון, בעוד שדווקא הם נקטו בפעולות אלימות שלא לצורך. נקבע גם כי סוג האלימות, אגרופים ששוגרו לאזור הפנים, חמור ונקבע כי באופן רגיל סוג זה של אלימות מצדיק השתת עונש חמור מזה שהושת על הנאשמים, אך ניתן משקל לקולא לעובדה כי מדובר בשני נאשמים המנהלים אורח חיים נורמטיבי, לפרק הזמן שחלף ממועד ביצוע העבירה וכן לגילם הצעיר של הנאשמים. גזר הדין משית עונש חמור יותר על הנאשם 2 (הנתבע 1 מ.ק.נ) מאחר וזה שימש כראש צוות האבטחה שהנאשם 1 (הנתבע 2 - מ.ק.נ) היה כפוף לו באותה העת וכן בהתחשב בעובדה כי האגרוף הראשון שוגר על ידי הנאשם 2 לפניו של המתלונן ללא כל מעורבות של הנאשם 1 שהצטרף רק לאחר מכן.

טענות הצדדים:

לטענת התובע, תקיפתו בידי הנתבעים הייתה אלימה וברוטאלית ללא כל סיבה. לטענת התובע, העובדה כי חברו של התובע נכנס למועדון ורכש שני בקבוקי בירה ומסר אחד מהם לתובע מחוץ לתחומי המועדון, לא מצאה חן בעיני הנתבע 1 וכאשר אמר התובע לנתבע 1 "מה הבעיה שלך המועדון הרוויח עוד מספר שקלים" היווה הדבר "טריגר" לנתבע 1 להטיח אגרופים בפניו של התובע, תוך קבלת סיוע מהנתבע 2, שלפת את התובע מאחור. לטענת התובע, התקיפה ביזתה אותו ואף יכולה היתה לסכן את חייו.

לטענת התובע, הרשעת הנתבעים בהליך הפלילי מחייבת אותם לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו ויש לראות את ממצאי פסק הדין בהליך הפלילי כמחייבים במסגרת ההליך האזרחי המתנהל בתיק זה. לטענת התובע, מעבר לפיצוי המגיע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו, הרי שיש לחייב את הנתבעים, גם בהתאם לחוק איסור לשון הרע במיוחד לאור הוראות ס' 7 א' לחוק, מאחר והנתבעים השפילו וביזו אותו בין השאר, בכך שיצרו מצגים כלפי כל מי שנכח או שמע על האירוע כאילו מדובר בפורע חוק או עבריין, הדורש את טיפולם האלים של הנתבעים. התובע טוען כי הנתבעים ראו אותו כנחות אשר ניתן להכותו בפרהסיה, להטיח בו אמירות מבזות ומעליבות ולנהוג בו כחפץ חסר ערך ולהתירו מדמם וחבול. לטענת התובע, על הנתבעים לפצותו בסך של 60,000 ₪ בעבור הסבל והכאב שנגרמו לו וכן בסך של 70,052 ₪ (נכון למועד הגשת התביעה) בגין לשון הרע .

לטענת הנתבע 1, התובע הוא זה שהביא לפרוץ הקטטה. לטענתו, התובע קינטר אותו ואת יתר המאבטחים במטרה להביא לכניסתו אל המועדון, לאורך כל אותו הערב. בסיום הערב ולקראת סגירת המועדון, לאחר שחברו של התובע, אילן יצא מחוץ לתחומי המועדון עם שני בקבוקי בירה, הוא נתן את אחד מהבקבוקים לתובע. בשלב זה שאל הנתבע 1 את אילן מדוע עשה זאת, אז התרומם התובע ממקום ישיבתו, שאל את הנתבע בטון מאיים "מה תעשה תרביץ לי" והחל להתקדם לכיוון הנתבע 1, עם בקבוק הבירה בידו. בשלב זה לטענת הנתבע 1 הוא ניסה לנטרל את האיום, על ידי כך שתפס את התובע בחביקה על מנת שזה לא יתקוף אותו באמצעות בקבוק הבירה שבידו. הנתבע 2 הצטרף בניסיון לרתק את התובע שהשתולל וכתוצאה מכך נחבל התובע בפניו מהגדר עליה ישב. לטענתו, במעשיו לא היה שמץ של לשון הרע כמשמעותה בחוק איסור לשון הרע. לטענתו, לא היו נוכחים במקום אנשים נוספים בזמן האירוע והוא מעולם לא הפיץ את דבר האירוע לאחרים. לטענתו עומדת לו הגנת "אמת דיברתי" וכן ההגנות האמורה בס' 13(5) ו- 15(3) לחוק איסור לשון הרע. הנתבע 1 טוען כי לתובע לא נגרמו הנזקים הנטענים כתוצאה מאירוע ולחלופין לא נגרמו בהיקף הנטען. לטענתו אין קשר סיבתי בין האירוע לבין הנזקים. לטענתו כושר השתכרותו של התובע לא נפגע כתוצאה מהאירוע וכן טוען הנתבע 1 כי התובע לא עשה די להקטנת נזקיו.

הנתבע 2 טוען כי אף לשיטתו של התובע, הנתבע 2 לא תרם במאום לנזק שנגרם לתובע וכי כל חלקו התמצה בכך שהפריד בין התובע לבין נתבע 1. הנתבע 2 טוען כי הגיע למקום רק לאחר שהחלו התובע והנתבע 1 מתקוטטים. לטענתו, הוא לא גרם כל חבלה או נזק לתובע. לטענתו במסגרת תפקידו כמאבטח ניתן לצפות ממנו שיפעל להפרדת הקטטה, כאשר הוא רואה את מעבידו, הנתבע 1 בקטטה אלימה עם אדם אחר. לטענתו הוא לא פעל במטרה לפגוע בתובע ועל כן לא חל עליו חוק איסור לשון הרע. הנתבע 2 טוען כי עומדות לו ההגנות המנויות בס' 14 ו- 15(3)

ו-15(5) לחוק. לחלופין, ככל שימצא בית המשפט לנכון להטיל אחריות בגין האירוע, טוען הנתבע 2 כי עומדת לו בהתאם, הזכות בהתאם לס' 84 לפקודת הנזיקין לפרוע את חובו מהנתבע 1.

דיון:

שאלת החבות:

עוולת התקיפה מעוגנת בסעיף 23 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).

(א) תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו.

(ב) "שימוש בכוח" , לענין סעיף זה - לרבות שימוש בחום, באור, בחשמל, בגאז, בריח או בכל דבר או חומר אחר, אם השתמשו בהם במידה שיש בה להזיק.

סעיף 42 ד לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א קובע כי יראו את הממצאים והמסקנות שנקבעו במשפט פלילי, כאילו נקבעו במשפט אזרחי. בענייננו, הנתבעים לא ערערו על ההרשעה בעניינם וזו הפכה חלוטה (עמ' 5 שורות 14-17 לפרוטוקול, עמ' 7 שורות 16-17 לפרוטוקול).

אף באם המדובר בראיה לכאורה למעשה התקיפה, הרי שמהכרעת הדין שניתנה בעניינם של הנתבעים ומעדויותיהם של הצדדים בפני, עולה באופן מפורש כי יסודות עוולת התקיפה מתקיימים. הנתבעים הורשעו בעבירה שיוחסה להם בכתב האישום- תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות ל-פי ס' 380 ו- 382 (א) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977. על פי ממצאי הכרעת הדין, הנתבעים תקפו את התובע וגרמו לו חבלות באף ובפנים. הנתבעים בעדויותיהם בפני בית משפט זה, לא הכחישו את האמור. אכן התובע לא תמך טענותיו בדבר הנזקים אשר נגרמו לו בחוות דעת רפואית כמצוות תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984. יחד עם זאת מהמסמכים הרפואיים אשר הציג התובע ניתן להיווכח כי נגרמה לו חבלה באף (לא נמצאו סימוכין בתיעוד הרפואי לטענתו בדבר שבר באף) וכן נגרם לו חתך בפנים אשר טופל בחדר המיון.

אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני קובעת כי לנתבעים חבות בגין נזקי הגוף שגרמו לתובע כתוצאה מהתקיפה כמשמעותה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין. הקשר הסיבתי בין קרות ארוע התקיפה לנזקיו של התובע אינו מוטל בספק. אף זאת לאור ממצאיו העובדתיים של ביהמ"ש בהליך הפלילי ולאור עדויות הצדדים בפני.