גיש נ' מדינת ישראל

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ע' קוטון), בעפ"ת 53222-12-17, מיום 24.1.2018. במסגרת פסק הדין התקבל באופן חלקי ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (כב' השופטת ט' תדמור-זמיר) (להלן: בית המשפט לתעבורה) מיום 2.10.2017, ועל החלטתו, מיום 14.11.2017, הדוחה את בקשת המבקש לביטול פסק הדין.

רקע והליכים קודמים

2. נגד המבקש הוגש כתב אישום בגין נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה); ונהיגה בקלות ראש, לפי סעיפים 62(2) לפקודת התעבורה. זאת, כאשר ביום 14.1.2017, נהג המבקש ברכב פרטי, חרף העובדה שביום 1.1.2017 נפסל רשיון הנהיגה שלו, למשך שלושים ימים, על ידי קצין משטרה.

3. עניינו של המבקש נקבע לדיון בפני בית המשפט לתעבורה ליום 2.10.2017, שעה 09:30, לאחר שבא כוחו ביקש לדחות את מועד הדיון המקורי. ואולם, המבקש ובא כוחו לא התייצבו לדיון במועד הדיון החדש. בית המשפט לתעבורה המתין למבקש עד לשעה 09:50, ובשלב זה ביקשה המשיבה להרשיעו בעובדות כתב האישום, חרף העדרותו, ולהטיל עליו, במסגרת גזר הדין, פסילת רשיון ממושכת לתקופה של שנים; קנס גבוה; ופסילת רשיון מותנית. עוד ציינה המשיבה בפני בית המשפט לתעבורה, כי לוּ היה המבקש נוכח, היתה עותרת להשית עליו עונשי מאסר בפועל ומאסר מותנה.

           בפסק דינו של בית המשפט לתעבורה, מיום 2.10.2017, נקבע כי משהדיון נדחה לבקשת המבקש, הרי שאי התייצבותו לדיון מבטאת הסכמה להשפט בהעדרו. לפיכך, הורשע המבקש בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בהמשך ונוכח טיעוני המשיבה נגזרו על המבקש קנס בסך 3,000 ₪; פסילה מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 30 חודשים בפועל; פסילה מותנית למשך 12 חודשים לבל יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה למשך שלוש שנים.

4. המבקש ביקש מבית המשפט לתעבורה לבטל את פסק הדין שניתן בהעדרו, בטענה שבסמוך למועד הדיון (יום 2.10.2017 שעה 09:00) היו קבועים לבא כוחו שלושה דיונים מקבילים בבית משפט השלום בחדרה, וכי בנוסף, סנגורו היה מעורב בתאונה קלה ("תאונת פח") בדרכו לבית המשפט לתעבורה. עוד נטען בבקשה לבית המשפט לתעבורה, כי המבקש עצמו הגיע לאולם בית המשפט "ומצא כי כבר נשפט בהעדר". בית המשפט לתעבורה, קבע בהחלטתו מיום 14.11.2017, כי המבקש לא צירף אסמכתאות בדבר התאונה בה היה מעורב בא כוחו או להתייצבותו שלו באולם בית המשפט, כנטען. כמו כן, מאחר שהמבקש היה מיוצג יכול היה בא כוחו להודיע לבית המשפט לתעבורה על העיכוב בהתייצבותו, אך הלה לא עשה כן. אשר לטענת המבקש כי נגרם לו עיוות דין, נקבע כי טענה זו נטענה ללא כל תימוכין. לפיכך נדחתה הבקשה.

5. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה ועל ההחלטה שלא לבטלו, וערעורו נדחה.

           בפסק הדין, מושא בקשה זו, נקבע כי לא היתה כל הצדקה להעדרותו של המבקש מהדיון, בהתאם לאחד מהתנאים החלופיים, המנויים בסעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). זאת מאחר שהמבקש, ולא בא כוחו, היה חייב להתייצב לדיון, וזה לא הציג כל ראיה לתמיכה בטענתו כי הגיע באיחור לאולם הדיונים. בנוסף, ואם אכן הגיע המבקש לבית המשפט לתעבורה במועד שנקבע לו, היה מצופה ממנו כי יגיש את בקשתו לביטול פסק הדין בסמוך למועד הגעתו, ולא כשלושה שבועות לאחר המועד בו ניתן. עוד נקבע בפסק הדין, כי המבקש לא מסר כל סיבה בגינה התייצב באיחור למועד שנקבע לו, גם אם אכן כך היה. ערכאת הערעור הוסיפה וציינה בפסק הדין, כי אף בא כוחו של המבקש לא טרח להודיע לבית המשפט לתעבורה כי הוא עתיד לאחר לדיון בבית משפט, שאת דחייתו ביקש קודם לכן, אם בשל התאונה ואם משום דיונים אחרים. כמו כן, הסנגור לא טען כי פקד את בית המשפט לתעבורה באותו היום, וממילא נוכח הדיונים שנקבעו לו בבית משפט השלום בחדרה, חצי שעה טרם מועד הדיון בעניינו של המבקש בבית המשפט לתעבורה בחיפה, הוא כלל לא יכול היה להתייצב לדיון בבית המשפט לתעבורה, גם אם רצה בכך.

           עוד קבעה ערכאת הערעור כי לא מתקיים בנסיבות דנן התנאי החלופי הנוסף, אשר מצדיק את ביטולו של פסק הדין פי סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, בדבר חשש לקיומו של עיוות דין בעניינו של המבקש. זאת, מאחר שהמבקש כלל לא ערער על עובדות כתב האישום בהן הורשע, והשגותיו התמקדו בחומרת העונש שנגזר עליו, אשר אינן מקימות עילה לביטול פסק דינו של בית המשפט לתעבורה. לפיכך, נדחה הערעור ככל שהתייחס לביטול פסק הדין של בית המשפט לתעבורה ולהחלטתו מיום 14.11.2017.