גירושין של זוג שנישאו בנישואין אזרחיים ורפורמיים

הצדדים שלפנינו 'נישאו' זל"ז בנישואים אזרחיים בקפריסין בתאריך 1.12.2006 ולאחר מכן שבו ו'נישאו' בארץ בטקס רפורמי בתאריך 25.5.2007. לצדדים 3 ילדים, שלושתם קטינים - הקטנים שבהם הינם תאומים בני כשנתיים. הבעל עזב את הבית במהלך חודש מאי שנת 2011.

האשה הגישה תביעת גירושין לביה"ד בתאריך 11/10/2011. דיון ראשון נקבע לתאריך 08/01/2012, אולם הבעל לא הופיע לדיון הראשון. טענות הצדדים נשמעו לפנינו אך בדיון השני שהתקיים בתאריך י"ט בשבט התשע"ב (12/02/2012).

האשה טענה כי הבעל חי עם אשה אחרת למעלה מחצי שנה, אך הבעל הכחיש זאת וטען כי "זו אשתי, נשאנו כדת משה וישראל, מעולם לא בגדתי בה, מעולם לא הרמתי עליה יד, לגברת מערכת יחסים ארוכת שנים עם גבר נשוי ששמו [אלמוני]". האשה הכחישה את דבריו. הבעל הסכים להתגרש אך תלה זאת ב"סיכום הדברים מסביב". לביה"ד התברר כי בבית המשפט ישנן תביעות הדדיות - תביעות רכושיות שהבעל הגיש נגד אשתו, ותביעת מזונות שהאישה הגישה נגד הבעל.

לדברי הבעל, האשה היא זו שבקשה להינשא בקפריסין. האשה הסבירה כי לא הייתה להם כל מניעה הלכתית להינשא בארץ, ואולם היא הרגישה שלא בנוח מהשאלות שהופנו אליה ע"י פקידה ברבנות, ולכן ביכרה להינשא באופן אזרחי בקפריסין, ואולם היות והיה חשוב לה להינשא גם ע"י רב הם ערכו ביניהם גם חתונה רפורמית.

בתום הדיון נקבע מועד להוכחות, והצדדים התבקשו להביא עימם לדיון את צילום הוידיאו המתעד את מהלך הנישואין הרפורמיים שנערכו ביניהם.

בדיון ההוכחות שהתקיים בתאריך ח' באייר התשע"ב (30/04/2012) מסרה האשה לביה"ד כי טקס הנישואין הרפורמיים נערך בבית המגורים המשותף של הצדדים - הצדדים התגוררו יחדיו קודם החתונה. לדבריה, הייתה זו היא שהזמינה את הרב הרפורמי לאחר הנישואין בקפריסין, היות והיה לה חשוב ש"יקדש אותם" רב. האשה ציינה כי לפני הטקס הלכה לטבול בים, בטקס נכחו 156 איש והחופה היתה במרפסת הבית. המרפסת צפתה לדשא, שם היו מסודרים השולחנות, רוב האורחים היו בדשא וצפו על החופה, ובמרפסת היו כעשרים איש - משפחה, ההורים וארבעה חברים שהחזיקו את החופה. האשה הוסיפה וציינה כי היא הייתה זו שרכשה את שתי טבעות ה'קידושין', וכי בטקס לא היו אנשים דתיים, ועל הכתובה חתמו רק בני הזוג והרב ללא עדים.

לטענת הבעל היו שני עדים שחתמו על הכתובה, שניהם לא דתיים. באשר לטבעות טען הבעל כי הם בחרו אותן ביחד, הוא שילם על שלה והיא שילמה על שלו, היה להם חשבון משותף ומהכרטיס של הבעל שולמה הטבעת שלה ומכרטיס שלה שולמה הטבעת של הבעל. לדברי הבעל, במהלך הטקס הוא אמר לה "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל".

לשאלות ב"כ הבעל השיבה האשה כי מבחינתה היא הייתה אשתו מאז שהם נישאו בקפריסין, וכי היא תובעת גט רק משום שעוה"ד שלה הסביר לה שבמקרים שכאלה נהוג להסדיר גט לחומרא. האשה עמדה על כך ששתי הטבעות שולמו מכרטיס האשראי שלה, ובהמשך הדיון גם הבעל הסכים שכך היו פני הדברים, אלא שלדבריו גם הכספים שלו נכנסו לחשבון שלה.

ב"כ האשה התייחס שוב לשאלת הסכמתו או אי-הסכמתו של הבעל לגרש, כדלקמן:

"ב"כ אשה: הבה נניח שהנישואין שלך עם [פלונית] היו אורתודוכסיים, האם אתה מסכים לגרש אותה.

בעל: אמרתי שאני מסכים, אם נעשה גט שלם, נסגור כל הפינות שסגורים עם גירושין.

ב"כ אשה: כלומר שאתה רוצה לסחוט אותה."

בתום הדיון איפשר ביה"ד לצדדים להגיש את סיכומיהם, ב"כ הבעל הגיש את סיכומיו בתאריך 20/05/2012, וב"כ האשה ויתר על זכותו להגיש סיכומים.

ביה"ד צפה בצילומי הוידאו המתעדים את טקס הנישואין הרפורמי, ונוכח כי בני הזוג החליפו ביניהם טבעות תוך אמירת "הרי את מקודשת לי", ואולם לא יוחדו עדים לאמירה זו, ובטקס אף לא נצפו אנשים דתיים.

פסיקת ההלכה

הצדדים שלפנינו נישאו בשני אופנים, האחד אזרחי והשני רפורמי. הבעל עזב את ביתו לפני כשנה ומחצה, ולמעשה הוא מסכים להתגרש אך תולה זאת בתנאים ממוניים שונים אשר נידונים בין כתליה של ערכאה אחרת. על ביה"ד לא מוטל אלא לברר מהו תוקפם של ה'נישואין' שנערכו בין הצדדים, והאם רשאי הבעל להתנות במקום שכזה את מתן הגט בקבלת תנאים ממוניים שונים.

• א.    תוקפם של נישואין אזרחיים

והנה בדין נישואים אזרחיים כבר דשו רבותינו גדולי הפוסקים ולא הניחו לנו פינה וזווית להתגדר בהן, וכפי שכבר האריך למעניתו מר"ן הראש"ל אביר הרועים אשר מימיו הטהורים אנו שותים מופה"ד הגר"ע יוסף שליט"א ("יביע אומר" ח"ו אבן העזר סימן א אותיות ב- ג) והביא את שיטות הפוסקים מערכה אל מול מערכה. ועיקר דיונם נסוב על כך שהואיל ובכעין זה בני הזוג מתייחדים זע"ז כבעל ואשה בפרסום רב, ואפשר שיש לומר בכך חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ובעל לשם קידושין, כדתנן בגיטין (פא) בדין לנה עמו בפונדקי, דאמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה.

וראש וראשון לדנים בכעין זה הינו הריב"ש (סי' ו) שדן באנוס שנשא אנוסה בחוקותיהם, וישבה עמו כאשתו לכל דבר עד שנתעברה ממנו, והעלה כדברי הרמב"ם (בפרק י' מהלכות גירושין הלכה י"ט) שלא אמרו חזקה זו אלא באשתו שגירשה בלבד או במקדש על תנאי ובעל סתם שהרי היא אשתו, ובאשתו הוא שאמרו שחזקה אין אדם עושה בעילתו בע"ז, עד שיפרש בהדיא כן, אבל בשאר אנשים כגון פנוי הבא על פנויה אין חוששין לומר שמא לשם קידושין בעל. וכן הסכים הרשב"א ז"ל, וכ"כ הרמ"ה והרא"ש והרבה מן האחרונים. והוסיף שאפילו לדעת הגאונים דבסתמא אמרינן לשם קידושין בעל, בנ"ד שהתנו בנישואין כחקות העכו"ם, ה"ז כאילו פירשו שאין דעתם לשם קידושין כדמו"י, וא"כ אינה אצלו כנשואה אלא כפילגש בלא כתובה וקידושין וכו', ועוד שזו היתה בחזקת נדה שלא היה להם מקוה טהרה, ואם לאיסור כרת התיר עצמו בביאתו איך יחוש לאיסור קל של פנויה. ומרן השו"ע באה"ע (סי' קמט ס"ה וס"ו) פסק כד' הרמב"ם והריב"ש הנ"ל, וכ"פ הרמ"א בהגה (סי' כו ס"א). וכ"כ הרדב"ז (ח"א סי' שנא) דכיון שנשאה בערכאות ודאי ששוב אינו רוצה בדת משה וישראל ואיך נחוש לשמא בעל לשם קידושין והוא אינו חפץ בתורת קידושין (ועש"ע בדברי הגאון ה"יביע אומר" שהאריך לדון בדברי הרדב"ז ובחילוק שבין לאו דכרת למחזיר סוטה).