גירושין (ופיצוי גירושין) בשל פירוד ממושך למרות כנות תביעת האישה לשלום בית על אף בגידת האיש

הרב צבי בן יעקב

הערעור שלפנינו

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי (להלן: בית דין קמא) מיום י"ד בכסלו התש"ף (12.12.19), אשר קבע במסקנתו:

גם האישה אינה מעוניינת בבעלה, הרי שאין מנוס מלקבוע כי יש לחייב את האישה לקבל את גיטה מבעלה [...] בית הדין קובע כי בנדון שלפנינו אין לתלות את חורבנו של הבית אך באשתו של הבעל, ויש לקבוע כי שני הצדדים אחראים למשבר שלפנינו, ועל כן בית הדין קובע כי בנדון שלפנינו האישה זכאית אך לעיקר כתובתה ולא לתוספת כתובה.

הצדדים נישאו כדת משה וישראל בשנת התשס"ה (2005), ולהם היום שלושה ילדים קטינים. בן נוסף – בנם הראשון והגדול של הצדדים, [א'] ז"ל, נפטר לפני כחמש שנים בהיותו כבן חמש. האישה תבעה שלום בית, והבעל תבע גירושין. הבעל טען על כך שאשתו אבלה עדיין על מותו של הבן [א'] ז"ל, משרה דיכאון בבית, יוצאת בנפרד עם ידידים (ראה עמ' 2 לפסק הדין), ואינה מקיימת את חובותיה כרעיה. האישה מנגד טענה כי יחסי האישות פסקו עת גילתה כי לבעל קשר עם אישה נשואה בשם [אלמונית] ואף הציגה תמונות לסיוע (ראה עמ' 4 לפסק הדין הנ"ל).

דיון

בית דין קמא בהכרעת הדין דוחה את טענות הבעל על כך שאשתו קיימה קשר אסור עם חברו [אלמוני] בית דין קמא מציין כי טענות הבעל נובעות מפרשנות של התכתבות בהודעות, ודינה להדחות. כמו כן בית דין קמא מציין כי המשך אבל של האישה על מות בנם [א'] ז"ל אין בו כדי להוות ראיה על דיכאון נפשי שמחייבה לקבל גט. בית הדין מציין ומדגיש את ההבנה שיש לגלות לצער ולכאב של האם (ראה עמ' 8 לפסק הדין). נוסיף אנו ונאמר שאף אם הייתה האישה בדיכאון מחמת מות בנם, הרי שאין בזה כדי לחייב את האישה בגירושין וודאי שיש לחייב בתוספת כתובה, הואיל ומחלה זו נולדה במהלך חיי הנישואין, ו'נסתחפה שדהו' – ראה שולחן ערוך (אבן העזר סימן קטז סעיף יא) ובנושאי כליו (שם) דדווקא בנכפית יכול לגרשה בעל כורחה – ראה חלקת מחוקק (שם ס"ק יט) ובבית שמואל (שם ס"ק כא), ומקורו מתשובת הרא"ש. אולם במקרה כנדון דידן, וכפי שהתרשמנו, לא היה מקום כלל לחייב בגירושין מחמת זה, כשמצבה נוצר במהלך חיי הנישואין, ובכל מקרה הייתה זכאית לתוספת כתובה. כמו כן יש לציין כי פרט לאסון שפקד את בני הזוג תביעת הגירושין באה כשלושה חודשים לאחר לידת בנם הקטן כשלצדדים שלושה ילדים בני שלושה חודשים עד ארבע שנים – דבר שלכשעצמו מהווה קושי גדול ביותר ללא המשבר הבלתי־נתפס! טיפול בשלושה ילדים מקטני־קטנים כשהאישה שוהה עימם כל היום בבית הוא עומס גדול מאוד שוודאי יש בו להשפיע באופן קשה על האישה הנמצאת לאחר הלידה ובפרט בעקבות השינויים ההורמונליים לעת הזו. דבר זה אולי יש בו את ההסבר למנהג האישה לצאת בערבים אחרי שוב הבעל מיום עבודתו, כדי 'להתאוורר' מהיום הקשה שעבר עליה, ואם יציאתה הייתה עם חברות ובאופן שהאדם הסביר נוהג – אין להאשימה על כך, ואדרבה רק יציאות כאלו יוכלו לאפשר לה להתאושש בתקופה הקשה של המתיחות בבית.

עם זאת מסקנת בית הדין האזורי היא שאין מנוס מגירושין. למעלה משנה (וכיום כבר קרוב לשנתיים) אין בין הצדדים יחסי אישות –

וברור כי מצב זה מהדהד בעוצמה רבה את גודל ועומק השבר הזוגי אליו נקלעו הצדדים, שבר שספק רב אם ניתן לרפאותו, ולמעלה מכך ספק אם מי מהצדדים עדיין מעוניין, באמת ובתמים, בתיקונו.

הוסיף בית הדין כי הצד הטוען לשלום בית, נדרש להוכיח שעשה מעשים ופעולות המורות על רצונו. בנדון דידן, מציין בית דין קמא, לא רק שהאישה לא עשתה מעשים כאמור, אלא נקטה בלשון קשה ובשלל הליכים משפטיים. ומכאן מגיע בית דין קמא למסקנה כי האישה אינה חפצה בשלום בית (ראה עמ' 9–10 לפסק הדין).

בית דין קמא האריך בדין בני זוג המורדים זה על זה, ודין אי־חיוב הבעל בתוספת כתובה, אולם ממכלול החומר נראה לנו שיש לדון בעיקר במה שכתב בית דין קמא בפרק האחרון של פסק הדין (עמ' 32 ולהלן): מה דינה של תוספת הכתובה במקום שהאישה נגררה אחרי הבעל להליך הגירושין. לאמור, כתוצאה מהתנהגותו, או בנדון דידן קשריו עם אותה [אלמונית]. או התרחקותו ממנה ואי־תמיכה באבל הגדול על מות בנם ז"ל? אם אכן הדברים נכונים ולבעל קשר עם אישה אחרת, אין לתאר את עומק השבר של אישה ככלל ואישה במצבה העכשווי, אחרי לידה ומטופלת בשלשה קטני קטנים כמפורש לעיל, בפרט. במקרה שכזה אף אם האישה פוגעת ומקניטה את הבעל, כגון האמירה על מימון ניתוח לצורך זיווג שני, אין בדבר כדי להוכיח לנו מה הוא רצונה האמיתי. תגובה זו היא תגובה של אישה הפגועה עד עמקי נשמתה, ואין היא רוצה לתת לבעלה את "התענוג" שהוא הצליח לרומסה ולהביאה למצב שתצטרך להתחנן לפניו על המשך הנישואין. האם גם בכגון זה מפסידה האישה את תוספת הכתובה? בית דין קמא האריך להוכיח שבכגון זה האישה אינה מפסידה את תוספת הכתובה.

אין אנו יודעים מדוע הגיע בית דין קמא למסקנה כי האישה הפסידה את תוספת הכתובה. האם בית דין קמא סבור כי האישה במעשיה לא רק נגררה אלא גם יזמה את ההליך? מהחומר שבתיק התרשמותנו שהאישה נגררה להליך ולא יזמה אותו. ייתכן מאוד שהיא נגררה לאותו הליך, והגיבה למעשיו של הבעל, ובכגון זה לא הפסידה האישה את תוספת הכתובה. אנו כותבים בזהירות המתבקשת, הואיל ולא היינו בכל מהלך הדיונים וקשה לחלוק על קביעות עובדתיות של בית דין קמא. עם זאת ממהלך קריאת פסק הדין עצמו ומהחומר שבתיק נראה לנו שהאישה נגררה להליך ולא היא שיזמה אותו.

ברם איני מוצא כעת מקום לדון בעניין, והאריכות אך למותר, הואיל וכל הנפקות היא ביחס לתוספת הכתובה. מדובר בכתובה בסך של מאה ואחד אלף ש"ח, הנחתנו שלאחר ארבע־עשרה שנות נישואין ודאי תקבל האישה זכויות בכספי הבעל יותר מהסכום הנ"ל, וידוע שאין מקבלים גם כתובה (על פי ההלכה) וגם כספים המגיעים בהתאם לחוק יחסי ממון ואינם בהתאם להלכה. משכך, הדיון בעניין תוספת הכתובה אינו בר־נפקות ככל הנראה לנדון דידן. אם כי ייתכן שאם יתברר שהאישה קיבלה פחות מהסכום הנ"ל, תהיה פתוחה בפניה הדרך להגיש תביעה מחודשת לתוספת כתובה, תוך בירור נקודה זו: אם האישה נגררה אחרי הבעל, או שאף ביקשה ויזמה את הגירושין, ובקשת שלום הבית היא מהשפה ולחוץ.

בית הדין שמע את הצדדים ואת באי כוח הצדדים, כל אחד בעמדתו. האישה טוענת שהיא אוהבת את בעלה ורוצה שיחזור לחיק המשפחה, בעוד הבעל טוען כי הזוגיות ביניהם כבר לא תחזור וכי אינו חפץ לחזור לשלום.

לדעתי, נוכח הפירוד הארוך (כמעט שנתיים) כנראה אין סיכוי לשלום בין בני הזוג, וכך גם כיוון שהאישה לא עשתה די מאמצים כדי להשיב את הבעל לבית. נכון שלעיתים היו רוחות מלחמה בין בני הזוג ולעיתים רוחות רגיעה, וכיום לא נושבות בין הצדדים רוחות מלחמה, אך נראה שגם שפת השלום והאהבה אינה זו המדוברת ביניהם. לא השתכנענו שהאישה עשתה מאמצים ראויים להשיב את הבעל לבית ולחיי משפחה. משכך החלטת בית דין קמא שיש להתגרש היא נכונה, הגם שאיננו רואים צורך לקבוע אם החיוב במקומו אם לאו.

בדרך של פשרה נחליט, לדעתי, כי סידור הגט יהיה בשלהי חודש אוקטובר 20. והיה אם תצליח האישה לשכנע את הבעל לחזור לחיי המשפחה והבעל יחזור לבית, מה טוב, ולא – תקבל את גט הפיטורין כדת משה וישראל.

אם האישה תקבל את גט הפיטורין במועד האמור, תוכל האישה להמשיך ולהתגורר בבית עד לתאריך כ"ו במרחשוון התשפ"ב (1.11.21), ללא דמי שימוש בחלקו של הבעל, ופירוק השיתוף בפועל יעוכב עד לתאריך הנ"ל (אפשר להתחיל בהליך פירוק השיתוף בדירה, אך הפינוי בפועל לא יהיה לפני שלהי מרחשוון התשפ"ב – תחילת נובמבר 21), כאשר מהתאריך הנ"ל, אם האישה תמשיך להתגורר בבית, תשלם האישה דמי שימוש ראויים על חלקו של הבעל, עד לפינויה מהדירה.

אם תסרב האישה לקבל את הגט בתאריך הנ"ל, יורה בית דין קמא לאלתר על פירוק שיתוף בדירת הצדדים, והחל מי"א באב התש"ף (תחילת חודש אוגוסט 20, מעט אחרי מועד הערעור שלפנינו) תשלם האישה דמי שימוש ראויים על השימוש בחלק הבעל.