גיולי נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר

פסק דין

העורר, מר גווילי ניסים, נולד בשנת 1934 בטריפולי בלוב וחי שם עם משפחתו בעת כניסת הגרמנים. ב- 2001 הגיש תביעה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן חוק הרדיפות), נדחה והערר שבפנינו הוא על החלטת הדחייה של המשיבה מ- 2002. ההחלטה לא נשלחה לעורר בדואר רשום והערר הוגש בנובמבר 2010.

לאחר הגשת הערר העורר ביקש הכרה כנכה עלפי ההחלטה המנהלית החלה על יהודי לוב, היינו, קבלת תביעותיהם ללא שמיעת ראיות ותשלום תגמולים מיום 1.4.10. בקשת העורר התקבלה אך בהגיע מועד שמיעת הערר ביקש ביטול ההחלטה ודיון בערר לגופו.

תמצית גרסת העורר על קורותיו בתקופה הרלוונטית

עיקרי הצהרתו בטופס התביעה –

עם כניסת הגרמנים לעיר יהודים בעלי נתינות זרה נשלחו למחנות ריכוז, ביניהם היו דודים ובני דודים של העורר. לדברי העורר היה עד להעמסת האנשים על משאיות לפני שילוחם.

בני משפחתו חשו מאוימים, אבי המשפחה נהג להסתירם מפני חיילים גרמנים ובשל פחדם ברחו לכפרים ערביים: גריאן, זוארה, עמרוס ותג'ורה.

העורר מתאר את תנאי החיים הקשים בכפרים אליהם נמלטו, אך מאחר והדברים ידועים מתיקים רבים אחרים שבאו בפנינו, לא נרחיב בנקודה זו.

עיקרי עדותו של העורר בפני הוועדה –

העורר חזר וסיפר כי חלק מבני משפחתו מדרגה ראשונה מצד אביו הוגלו למחנות בגרמניה בהיותם נתינים זרים ונקב בשם אחד מהם גטניו לאוני (להלן גטניו) (עמ' 3 ש' 6 ואילך). לדברי העורר ליווה יחד עם אביו את גטניו ומשפחתו לנקודת האיסוף משם הוגלו למחנות ולאחר מכן "אבי פחד נורא והתחלנו לברוח לכפרים, מכפר לכפר" (שם ש' 17).

בחקירה נגדית אמר כי גטניו היה דודו ובעל נתינות יוונית. כן ציין וכי לא הזכיר אותו בהצהרה מחמת שכחה.

מטעם העורר העיד מר חביב ציון ואלה עיקרי דבריו –

העד נולד בשנת 1932 והעורר הינו בן דודו. על הקרבה המשפחתית בינו לגטניו ובין העורר לאותו גטניו אמר: "אמא של גטניו וסבתא שלי היו אחיות. אביו של העורר ואמא של גטניו היו אח ואחות." (עמ' 6 ש' 12). העולה מדברי העד כי היתה קרבת משפחה בין העורר ומשפחת גטניו.

מר חביב הגיש אף הוא תביעה למשיבה, בהצהרתו לא הזכיר כלל את קרובי משפחתו בעלי הנתינות הזרה ואף לא את העורר ומשפחתו. העד ביקש להחיל עליו את ההחלטה המנהלית ובקשתו נעתרה.

דיון

א. המשיבה עותרת שלא לתת אמון בדברי העורר וזאת משום שבגרסתו הראשונית לא סיפר על קרובי משפחה מסוימים שהוגלו למחנה ריכוז באירופה אלא התייחס באופן כללי להגליית יהודים בעלי נתינות זרה.

אנו ערים לשוני הבולט בגרסת העורר, אולם מבלי לעמוד על פרטי אילן היוחסין שלו, אין להתעלם מאמירתו כבר בהצהרה הראשונית, כי בני משפחתו היו בין הנשלחים למחנות ריכוז. יש לזכור כי בזמן אמיתי העורר היה ילד ויתכן שלא זכר בתחילה את שמות בני המשפחה שהוגלו וברר זהותם לאחר הגשת התביעה.

ב. צודקת המשיבה כי בחלוף עשרות בשנים אינה יכולה לבדוק פרטים הנמסרים ע"י העורר רק כיום. ונוסיף כי בא כוחו לא עמד בהתחייבותו להמציא למשיבה ולוועדה מסמכים אותם הזכיר בסיכומיו – ראה החלטה מיום 23.11.11. אולם על אף אלה, ולו מחמת ספק, אנו מקבלים דברי העורר כי בריחת המשפחה מטריפולי לכפרים נבעה, בין השאר, מחמת הפחד מפני שליחתם למחנה ריכוז ובכך מתקיימת לגבי העורר עילת נרדפות מכוח הלכת הפחד.

ג. העתירה החלופית של המשיבה היא לתת משקל לשיהוי הרב בהגשת הערר בבואנו לקבוע את מועד תחילת תשלום התגמולים. נזכיר כי גם בשאלה זו ב"כ העורר היה אמור להשלים טיעוניו ולא עשה כן, ראה ההחלטה הנ"ל.

המשיבה מפנה לפסק דינו של ביהמ"ש העליון רע"א 61/11 ליליה אינסלר נ' הרשות המוסמכת שניתן ביולי 2011 (להלן פס"ד אינסלר). שם נאמר כי השתהותה של המערערת בהגשת ערר במשך 9 שנים, גם אם החלטת הדחייה של המשיבה לא הגיעה לידיה במרוצת אותן שנים, "פועלת לחובתה ומצדיקה אף היא את תשלום התגמול...באופן רטרוספקטיבי חלקי...".