גזר דין בתיק פח 1081/07

השופטת ר. יפה-כ"ץ, אב"ד:

1.         במסגרת הסדר טיעון שנערך בין הצדדים תוקן כתב האישום המקורי שהוגש כנגד הנאשם, הוא הודה בעובדות שבכתב האישום המתוקן והורשע בהתאם. לא היה הסדר לעניין העונש.

            בהתאם לעובדות כתב האישום המתוקן בו הודה הנאשם עולה, כי במהלך שנת 2003 החזיקו שני בני משפחה של הנאשם בשני מטענים בביתם, שבדיר אל-בלח, ברצועת עזה. הנאשם ובן דודו חמאד עבד אל-רזק אבו אלשער (להלן: "חמאד"), פנו למחזיקי המטענים בבקשה להעביר אליהם את המטענים לצורך הרחקתם ממקום מגוריו של הנאשם. בהתאם לכך, העבירו השניים את המטענים לנאשם ולחאמד ואלה הובילו את המטענים, שמשקלם 3 ק"ג כל אחד, ברכבו של הנאשם, ומסרו אותם ליוסף אלסמירי, שהוא פעיל בארגון הג'יהד האיסלאמי.

            היות ובמעשיו אלה נתן הנאשם שרות להתאחדות בלתי מותרת, בכך שמסר את המטענים לפעיל ארגון הג'יהד האיסלאמי, הוא הורשע בעבירה של מתן שרות להתאחדות בלתי מותרת לפי סעיף 85(1)(ג) לתקנות ההגנה (שעת חרום) 1945.

2.         במסגרת טיעוניה לעונש, עמדה התובעת המלומדה, עו"ד חלפון, כי העבירה אותה ביצע הנאשם הינה ברף העליון של מתן שרות לארגון טרור. לדבריה, יהיו מניעיו של הנאשם אשר יהיו, הרי שבסופו של יום הוא לא הסגיר את המטענים לרשויות ולא פוצץ אותם בשטח פתוח, אלא, הוביל אותם ברכבו ומסר אותם לפעיל בארגון טרור. ממעשיו אלה, לדבריה, ניתן ללמוד, כי הנאשם היה אדיש למה שיעשה באותם מטענים ואף היה שותף למטרות הרצחניות של ארגון הטרור, גם אם לא היה חבר בארגון זה.

            לדברי התובעת, לאור חומרת המעשה וגודל הסכנה שהנאשם העמיד במעשהו את אזרחי מדינת ישראל, ועל מנת להרתיע את תושבי רצועת עזה מלסייע לארגוני טרור, יש להשית על הנאשם עונש מאסר מרתיע וכן מאסר על תנאי.

3.         לעומתה, עמד הסנגור המלומד, עו"ד קעואר, על הנסיבות הספציפיות שבתיק שבפנינו ועל נסיבותיו האישיות של הנאשם. לדבריו, מדובר באדם כבן 47, ללא הרשעות קודמות, אשר במהלך שתי האינתיפאדות לא נגע ולו בקצה חוט בעניני בטחון. להיפך, לדבריו ניסה הנאשם להתרחק בכל כוחו מכל ענין בטחוני שהוא, הן לטובתו והן לטובת בני משפחתו. גם העבירה נשוא כתב האישום שבפנינו נעשתה במסגרת זו, כאשר הנאשם, לאחר שחזר מעבודתו, שמע על בני משפחתו המחזיקים בשני מטענים בביתם, וכדי שהצבא לא ידע מכך ובעקבות זאת גם יהרוס את השכונה כולה, פנה אל מחזיקי המטענים וביקש מהם למסור אותם לידיו כדי שיוכל להרחיק את המטענים מהאזור. הסנגור הוסיף כי מאמרותיו של הנאשם ניתן ללמוד, כי פחד בין היתר מפעילות הצבא באזור, אך גם פחד שבני משפחתו אשר החזיקו במטענים ישתמשו בהם נגד הצבא. ולכן גם מסר את המטענים לאדם מוכר לו הרחק משכונתו.

            הסנגור הבהיר, כי לתושבי עזה אין אופציה להודיע לרשויות על הימצאות מטענים באזור, שהרי ברצועה שוררת אנרכיה.

            עוד הדגיש הסנגור, כי מאז ביצוע העבירה, דהיינו מאז שנת 2003, לא שב הנאשם לבצע כל מעשה פלילי שהוא, ובכך, יש כדי להעיד על היות הארוע נשוא כתב האישום, ארוע חד פעמי. לפיכך ביקש הסנגור להסתפק בתקופת מעצרו של הנאשם.

4.         הנאשם פנה אף הוא לביהמ"ש וטען, שמזה 25 שנה הוא גר ליד צה"ל ומעולם לא חשב לעשות פעולה שתפגע בחיילים. כל שעשה, היה על מנת לשמור על ביתו ועל כך שאזור המגורים יהיה שקט ולא יותר. הנאשם טען, כי רצה שילדיו יגדלו במקום בטוח.

            אשר לנסיבותיו האישיות, ציין הנאשם כי לאחר 15 שנות נישואים נולד לו, לפני 6 שנים, בנו הבכור והוא ביקש לאפשר לו לחזור לביתו כדי לגדל את ילדיו ולשמור על אמו החולה.

5.         ב"כ הצדדים הגישו פסיקה ענפה לעיון ביהמ"ש, כל אחד מהם פסיקה המתאימה לענישה שביקש שנטיל.

6.         אכן המקרה שבפנינו מקרה חריג הוא, כאשר הנאשם, שלא מתוך כוונה לסייע לארגון טרור, אלא מתוך כוונה להגן על משפחתו ועל סביבת מגוריו, נתן בסופו של דבר שרות לארגון טרור, ובשרות זה, עלול היה לפגוע בבטחון תושבי מדינת ישראל. יש לזכור, כי הנאשם לא הורשע במקרה שבפנינו בעבירות הקשורות לנשק, אלא במתן שרות להתאחדות בלתי מותרת בלבד, כאשר בעצם מתן השרות לארגון הטרור, יש כדי להעמיד את מדינת ישראל בפני סכנה. בעצם מתן השרות, יש כדי להעצים ולהאדיר את הארגון הטרוריסטי, לתת לו תמיכה ולעודד את פעילותו. מתן השרות מאפשר את פעילות הארגון ומאפשר בסופו של דבר את הפגיעה בבטחון המדינה ותושביה.

            מובן מאליו, כי בכל מקרה יש לבחון - מעבר למתן השרות הפורמלי לארגון הטרור - גם את מהות היקף הפעילות והשרות של אותו נאשם, ובמקרה שבפנינו, הובלת המטענים ומסירתם לידי חבר בארגון הטרור, הגם שנעשתה מתוך מטרה להרחיק את המטענים מביתו של הנאשם ולהגן על בני משפחתו ולא מתוך מטרות השייכות לאידיאולוגיה של ארגון הטרור, היה בה כדי להעמיד בפני סכנה את תושבי המדינה.

7.         לאור האמור לעיל, אנו גוזרים על הנאשם עונש מאסר בפועל למשך 12 חודשים, החל מיום מעצרו, דהיינו החל מיום 15/6/07.

            כמו כן אנו גוזרים על הנאשם עונש של מאסר על תנאי למשך 12 חודשים, לבל יעבור את העבירה בה הורשע, או כל עבירה מסוג פשע תוך 3 שנים מיום שחרורו.

זכות ערעור תוך 45 יום לביהמ"ש העליון.

ניתן היום יד' בטבת, תשס"ח (23 בדצמבר 2007) במעמד הצדדים