גזר דין בתיק פ 928/05

       הנאשם, יליד דצמבר 84', הודה על-פי הודאתו בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. הודיית הנאשם באה לאחר הסדר טיעון, על-פיו תוקן כתב האישום המקורי, אשר לא כלל הסדר באשר לעונש.

         העובדות הצריכות לעניין הן, שלאחר עימות מילולי בין הנאשם וחברו לבין המתלונן, על רקע ניסיון מצד המתלונן "להתחיל" עם ידידתו של הנאשם, החליפו הצדדים קללות ביניהם.

       במהלך האירוע התקרב הנאשם לעבר המתלונן, הוציא סכין שהייתה בכיס האחורי של מכנסיו ודקר את המתלונן 3 דקירות במותן צד שמאל, מותן צד ימין ובחזה. הוסכם כי הנאשם יטען לפרוטוקול כי "סבר שהבחין במתלונן אוחז דבר מה מתחת למעילו, כן הבחין כי אהרון אגייר (החבר) אוחז את ידו שנפגעה". המאשימה, על-פי ההסדר לא הביאה ראיה לסתור טענה זו.

         המתלונן, שהוא תושב בריטניה, העיד לפני על מה שנגרם לו במהלך אותו אירוע ואף הראה את הצלקות. אכן למתלונן צלקת באזור החזה, צלקת באזור מותן שמאל ובאזור מותן ימין. המתלונן סיפר על הטראומה ממנה הוא סובל כתוצאה מהאירוע, ועל הפחדים המלווים אותו כאשר הוא יוצא מביתו, וכי הוא נזקק לעזרה ותמיכה של חבר.

         המתלונן הראה אף חתכים בידיו ואולם חתכים אלה לא נזכרו בכתב האישום, הנאשם לא הודה בגרימתם ואינני מתייחסת איפוא לחתכים שנמצאו בידי של המתלונן.

         תסקיר שירות המבחן מלמדנו, כי הורי הנאשם התגרשו בהיותו בן 4 והוא גדל עם אמו, המנהלת אורח חיים דתי.

         הנאשם סיים 12 שנות לימוד בישיבה תיכונית במיאמי, ולאחר מכן למד מוסיקה במשך שנתיים באוניברסיטת פלורידה. בעקבות מות סבתו (אם אמו), אליה היה קשור, החליט להגיע לישראל בחיפוש אחר מסגרת ומקום להשתייכות. משלא הצליח הנאשם להשתלב בשתי ישיבות חרדיות, עבר להתגורר עם חבר בדירה שכורה בירושלים, ועסק במוסיקה.

         הנאשם הביע צער וחרטה על העבירה אותה עבר. הן לפני שירות המבחן והן בדבריו בפני באולם בית המשפט, הוא פנה למתלונן כאשר דמעות חנקו את גרונו וביקש סליחה.

         חרטתו נראית כנה, ונראה אף כי שליפת סכין ותקיפה באמצעות הסכין אינם מאפיינים את התנהגותו. לדבריו, תקף את המתלונן לאחר שראה את חברו פצוע וחש איום. ברור לי, כי תגובתו התוקפנית והאלימה כלפי המתלונן חרגו מכל התנהגות נורמטיבית.

         שירות המבחן ממליץ על מאסר בעבודות שירות וכן צו מבחן שיסייע לשיקומו של הנאשם.

         התביעה מבקשת כי תיגזר על הנאשם תקופת מאסר ממושכת, לאור חומרת המעשים והיקף הפגיעה במתלונן, תוך ציטוט מפסקי דין רבים התומכים בענישה מרתיעה בעבירות אלו, המשקפות "תת תרבות הסכין", אותה על החברה ובית המשפט לבער.

         הסניגור הנכבד, אשר טען למרשו ברגישות את כל שניתן היה לטעון, מבקש כי בית המשפט יקבל את המלצת שירות המבחן. הנאשם נמצא במעצר בית, הוא לבד בארץ ורק אמו הגיעה על מנת להיות לידו בתקופה קשה זו של חייו. לטענת הסניגור, מאסר בפועל לא יתרום לציבור ולנאשם, נהפוך הוא.

         הסניגור הביא פסקי-דין, בהם נגזרו עונשי מאסר בעבודות שירות וכן עונשים אחרים, שאינם כוללים תקופת מאסר ממושכת, לנאשמים שעברו עבירות דומות.

         גזירת הדין בתיק זה אינה קלה.

         התרשמתי מעומק חרטתו של הנאשם ומצערו, וברור לי כי האלימות בה נקט אינה מתאימה לאורח חייו. יחד עם זאת, המדובר במעשה חמור. 3 דקירות סכין שהשאירו צלקות אצל המתלונן, הן מהבחינה הגופנית והן מהבחינה הנפשית.

         לא ניתן לקבל את המלצת שירות המבחן, באשר לעונש הראוי שיש לגזור על הנאשם. בפסקי-דין רבים נדרש בית המשפט להירתם למיגור תת-תרבות הסכין באמצעות הטלת עונשים חמורים ומרתיעים (ראה: ע"פ 9133/04 גורדון נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו); ע"פ 8314/03 רג'אח שיהד בן עווד נ' מדינת ישראל(פורסם בנבו) ועוד רבים אחרים).

         גם אם אין ממצים את הדין עם הנאשם, ואינני סבורה כי זה המקרה למיצוי הדין, יש לגזור עליו מאסר בפועל שלא בעבודות שירות.

         לאחר שיקול ובחינת כל הנסיבות (כמו גם התחשבות במעצר הבית בו היה הנאשם נתון), אני גוזרת על הנאשם 15 חודשי מאסר לריצוי בפועל, כאשר יש לנכות את הימים בהם היה במעצר, דהיינו 30 ימים.

         כמו כן, אני גוזרת על הנאשם מאסר על-תנאי של 18 חודשים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות שהיא פשע, תוך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר.