גזר דין בתיק פ 8192/04

1.                   הנאשם הורשע, לאחר שמיעת הראיות בעבירה של החזקת נשק, לפי סעיף 144 (ב) רישא לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין").

כתב האישום, על פי לשונו, ייחס לנאשם כי ביום 30.7.04 בשעה 03:10 נשא עימו נשק מסוג רימון הלם ללא רשות על פי דין.

2.                   במסגרת הכרעת הדין ולנוכח העדויות אשר באו בפני, קבעתי כי המדינה הוכיחה מעל לכל ספק סביר את עובדות כתב האישום המיוחסות לנאשם ובהתאם הורשע הנאשם בעבירה זו.

הנסיבות העובדתיות מלמדות כי על בסיס מידע מודיעיני מוקדם שהיה ברשות המשטרה, אודות אפשרות כי הנאשם מבקש לפגוע בבית עסק המצוי במרכז מסחרי "אפרידר" באשקלון, הוצב מארב של שוטרים במקום.

ביום האירוע, בסמוך לשעה 03:00 לפנות בוקר, נצפה הנאשם מגיע למקום כשהוא אוחז בידיו חפץ חשוד, אשר בדיעבד התברר כי מדובר ברימון הלם. שוטרי הבילוש אשר היו במקום, זיהו את הנאשם מגיע למרכז המסחרי וקראו לו לעצור אך זה פתח  במנוסה כשבדרכו זרק את הרימון אל עבר גג מבנה, כדי להיפטר מן הראיה המפלילה ומיד לאחר מכן השליך כפפות שאחז בידיו. אחרי מרדף רגלי קצר נעצר הנאשם.

הסבריו של הנאשם כי היה במקום בנסיבות תמימות,  וכי לא אחז ברימון נדחו. כן נדחה הסברו לפשר בריחתו מן השוטרים והוא הורשע כאמור בעבירה המיוחסת לו.

3.                   ב"כ המאשימה,  בטיעוניה לעונש, עמדה על עצם חומרת המעשה שבנשיאת נשק והדגישה את המדיניות העונשית של בתי המשפט בכל הנוגע לעבירות של החזקת נשק שלא כדין. בהתאם, עמדה על הצורך בהשתת ענישה מחמירה.

ב"כ המאשימה ציינה, כי הגם שמדובר בנסיבות בהן נשא הנאשם רימון הלם ולא רימון רסס, יש לתת משקל מכריע למסקנה הנגזרת מנסיבות ביצוע העבירה דהינו, והיא כי הנאשם נשא את הרימון למטרה בלתי כשרה.

טענה ב"כ המאשימה כי הנסיבות כאמור מעידות כי נשיאת הרימון הלם על ידי הנאשם נעשתה למטרות עברייניות.

התובעת עמדה על הרשעתו הקודמות של הנאשם בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, בנסיבות של תקיפת מתלונן באמצעות נשק קר - ברזל.   

4.                   מנגד ביקש ב"כ הנאשם  כי בית משפט לא יזקוף לחובת הנאשם את העובדה כי הנאשם בחר לנהל את משפטו וטען כי הנאשם ממשיך וטוען לחפותו.

טען ב"כ הנאשם כי יש לתת את הדעת לזמן הרב אשר חלף מאז ביצוע העבירה ועד היום, כשלוש וחצי שנים, כשמאז לא רשם לחובתו הנאשם כל הרשעה נוספת.

אשר לעבירה עצמה, טען ב"כ הנאשם כי יש לאבחן את המקרים אשר נדונו באותם פסקי דין אשר הוגשו על ידי המאשימה, לבין המקרה הנדון.

לטענתו, באותם מקרים נדונו נסיבות חמורות של החזקת נשקים שנועדו מלכתחילה לקטול ולפצוע כגון: אקדח, רובה או רימון רסס, בשונה מן המקרה דנן, הנמצא לטענתו ברף הנמוך ביותר של הגדרת נשק והוא נסיבות בהן החזיק הנאשם רימון הלם מבלי שעשה בו כל שימוש.

טען ב"כ הנאשם כי רימון זה לא נועד כדי לפגוע או לפצוע אלא כדי להלום באחרים וכי לאבחנה זו חשיבות רבה לצורך מידת הענישה. 

כמו כן עמד הסנגור על העובדה כי הנשק, הרימון, נתפס והושמד וכי אין מדובר בנסיבות בהן מדובר בעבירה של החזקת נשק, מבלי שיש למדינה, כגורם אכיפה, שליטה על דרכו של הנשק ולהיכן הגיע, אם לגורמים פליליים או לגורמים עוינים. 

אשר לנסיבותיו האישיות של הנאשם ביקש הסנגור כי בית המשפט לא ייתן כל משקל או יזקוף לחובתו יחוס משפחתי כזה או אחר של הנאשם, כפי שעלה  במהלך שמיעת הראיות.

לגופם של דברים, הדגיש הסנגור את העובדה כי הנאשם הינו בחור צעיר, בן 22, אשר סיים את לימודי התיכון וכי מסייע הוא לאמו ולאחיו הקטנים בפרנסת הבית, לאחר שאביו נרצח על ידי גורמים עברינים.

5.                   נקודת המוצא הינה כי עבירות נשק הינן מן החמורות שבחוק העונשין. לעניין דבר חומרתן של עבירות הנשק חזר ואמר את הדברים בית המשפט העליון,  מפי כב' השופט א. לוי, בע"פ 7955/06 מיסורי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 1.1.07) בקובעו כי: