גזר דין בתיק פ 8049/06

1.      בתאריך 6.2.06, בשעת ערב, בדירתם באשדוד,פרץ ויכוח בין הנאשם ואשתו, המתלוננת, שלא דיווחה לו במועד על שיחת טלפון מהודו,שהתקבלה בשעות הבוקר מאמו של הנאשם. במהלך הויכוח נטל הנאשם סכין מטבח ופצע את המתלוננת בבטנה.

המתלוננת הועברה לבית חולים, נותחה בבטנה, ואושפזה במשך 8 ימים.

2.      הנאשם הודה במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב האישום, והורשע בעבירה של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות בניגוד לסעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977, בצירוף עם סעיף  335(א1) לחוק.

3.      במסגרת הסדר הטיעון עותרת התביעה להטלת עונש של 24 חדשי מאסר, עונש מותנה, וכן פיצוי כספי למתלוננת בסך של 10,000 ש"ח, אותו הפקיד בינתיים הנאשם בבית המשפט.

4.      התביעה הציגה בפני בית המשפט את תצהיר המתלוננת, שהוכן במסגרת סעיף 18 לחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001, הקובע כי "...נפגע עבירה זכאי למסור הצהרה בכתב לגוף החוקר או לתובע, על כל פגיעה ונזק שנגרמו לו בשל העבירה, לרבות נזק גוף, נזק נפשי או נזק לרכוש; מסר הנפגע הצהרה כאמור, זכאי הוא שהתובע יביא את הצהרתו לפני בית המשפט בדיון בענין גזר דינו של הנאשם.....".

בתצהיר פורט, בין היתר, כי הנאשם הינו אדם אלים ומסוכן, וצוינה מידת חומרתה של הפציעה שנגרמה.  עוד ביקשה המתלוננת להסתייג במסגרת סעיף 17 לחוק זכויות נפגעי עבירה, מהעונש המוצע, במסגרת הסדר הטיעון, שיש בו מידה מפליגה של קולא, שהנאשם אינו ראוי לה.

יצויין כי ב"כ הנאשם נמנע מחקירת המתלוננת, וביקש לדחות את אותם טיעונים העולים מהתצהיר, שאינם מתיישבים עם העובדות המשמשות לתשתית הרשעתו של הנאשם.  

5.      במסגרת טיעוניהם לעונש, ביקשה התביעה לאשר את הסדר הטיעון ממספר טעמים וביניהם, קשיים ראייתיים הנובעים מהעדר עדי ראיה לאירוע, והתבססות על עדות יחיד של המתלוננת, הודאת הנאשם והסכמתו כי ייגזר עליו עונש מינימום, על פי סעיף האישום  בכתב האישום המקורי, טרם תיקונו, בו יוחסה לו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, שעונשה 20 שנות מאסר, הקובע כי "העובר עבירה לפי סעיף קטן (א) כלפי בן משפחתו, לא יפחת עונשו מחמישית העונש המרבי שנקבע לעבירה...".

ב"כ הנאשם ביקש לתת משקל משמעותי להודאתו של הנאשם, לקיחת אחריות על מעשיו והבעת חרטה, אשר מצאה ביטוי בנכונותו לפצות את המתלוננת, כמתואר לעיל, חרף קשייו הכלכליים הניכרים.

6.      יצוין כי הנאשם הורשע בשנת 1998 בגין עבירות מין של מעשה סדום, בעילה בכוח וסחיטה בכוח של קטין, בן משפחה, ונדון לעונש של שבע שנות מאסר.

7.      העבירה שביצע הנאשם חמורה בנסיבותיה. השימוש בסכין נגד בת זוגו, חסרת הישע, שהסבה פציעה שהצריכה ניתוח  ואישפוז לא קצר, וכפי שעולה מתצהיר המתלוננת גם טראומה נפשית שאותותיה לא יימחו, מחייבת לכאורה, הטלת מאסר ממושך ומרתיע. עם זאת, הודה הנאשם בגרימת חבלה חמורה, תוך השמטת יסוד הכוונה המחמירה שעמדה בלב האישום המקורי.  הצהרת התביעה לעניין טיב ראיותיה, והודאת הנאשם שיש בה בנסיבות כדי לחסוך טראומה נוספת מהמתלוננת הכרוכה בהעדתה, הינן נסיבות כבדות משקל שיש להתחשב בהן בעת שבאים לשקול את עמדת הצדדים.

8.      בע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(1)577 דנה  כב' השופטת בייניש בחשיבותם של הסדרי הטיעון, המביאים גם לידי ביטוי את עמדת הנפגע בעבירות אלימות:    

" הכל מסכימים כי האינטרס הציבורי במובנו הרחב מחייב את בתי-המשפט לעודד קיומם של הסדרי טיעון...מבחינה ערכית, יש להסדר הטיעון ערך מוסף כאשר העבריין מקבל על עצמו אחריות למעשיו. בנוסף לכל אלה, הסדר טיעון מסייע לנפגע העבירה, בהביאו בחשבון את הצורך בשיקומו המהיר ובמניעת פגיעה נוספת בו עקב העדתו. יצוין כי מעמדו של הנפגע מעבירת מין או אלימות בהסדר טיעון שנערך בין התביעה לנאשם, מעוגן כיום בסעיף 17 לחוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א- 2001...הוראת-חוק זו מקטינה את החשש מפגיעה נוספת בנפגע העבירה ומהנזק הנפשי העלול להיגרם לו מעצם עריכת הסדר הטיעון. הזכות העומדת לנפגע עבירות מין או אלימות להביע עמדתו בפני התובע בטרם קבלת ההחלטה בעניין הסדר הטיעון, מוסיפה מימד חשוב לשיקולי התביעה בהבטחת האינטרס הציבורי בעת עריכת הסדרי טיעון, ומחזקת אף היא את מעמדם".

ניתן להניח כי הסתייגותה של המתלוננת מהעונש המוצע נשקלה על ידי התביעה, והשיקולים הכוללים שעמדו ביסוד הסדר הטיעון במקרה זה, גברו על מתן משקל בכורה לעמדת המתלוננת.

9.      לאור כל האמור לעיל, ומשאיני סבור כי בענישה המוצעת, חרף קולתה היחסית, יש כדי להוות חריגה  בולטת מענישה ראויה, נוכח הנסיבות שפורטו על ידי התביעה, גוזר אני על הנאשם את העונשים הבאים:

שתי שנות מאסר  לריצוי בפועל, בניכוי תקופת מעצרו מיום 6.2.06.

שתי שנות מאסר על תנאי למשך 3 שנים, שלא יעבור אחת העבירות המנויות בפרק י' לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 .

פיצוי למתלוננת בסך של 10,000 ש"ח שיועבר למתלוננת מהכספים

שהופקדו ע"י הנאשם בקופת בית המשפט.