גזר דין בתיק פ 4179/05

1.         לאחר שמיעת ראיות הרשעתי חמישה מששת הנאשמים, בעבירות על סעיף 333 ו- 335(א) (1) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. הנאשם 4 זוכה מחמת הספק.

2.         תמצית העובדות היא שהנאשמים, בני משפחה אחת, תקפו את המתלוננים, בני משפחה אחרת (שלה קשרי משפחה עם הנאשמים), חבלו בהם וגרמו בהם לפגיעות גוף. במהלך ההתרחשויות נפגעו גם חלק מן המתלוננים, אם כי פגיעותיהם היו קלות יחסית.

התקיפה נעשתה תוך שימוש במקלות, במוטות ובאבנים והתוצאות לגבי חלק המתלוננים היו קשות.

3.         בהכרעת הדין הגעתי למסקנה לפיה

"איני מוכן לקבוע כי הנאשמים טמנו מארב למתלוננים. התמונה המצטיירת תקיפה שהלכה והסלימה עד להתפרצותה. . ." (סעיף 16.2 בהכרעת הדין).

            קבעתי גם שהנאשם 1 היה מעורב בירי (סעיף 15.1), אם כי איש מן המתלוננים לא נפגע ממנו.

4.         בפתח הטיעון לעונש הפנתה באת כח המאשימה לטעויות סופר שנפלו בהכרעת הדין, בין השאר לסעיף 17.2, שלא התיישב עם דברים שנכתבו בגוף הכרעת הדין. 

            בדיקת הכרעת הדין מעלה כי יש בה מספר טעויות סופר המחייבות תיקון, ואלו הן:

4.1        בפסקה השניה בסעיף 15.3 בהכרעת הדין נפלה טעות סופר בעת העריכה. בטעות נרשם בשורה 30 שמו של אמיר, במקום שמו של סמי, שנרשם בטעות בשורה 31. התיקון עולה בקנה אחד עם סעיף 10.3 בעמוד 14, בו פורטו הפגיעות המיוחסות לנוואף.

            לפיכך, תקרא הפסקה המתוקנת כך:

"אני קובע, על כן, כי נוואף היכה באבן בראשו של מוחמד סעיד (עמ' 88 ש' 30), את סמי היכה במקל ובאבנים (עמ' 35) וגם את ריאד היכה באוזן (עמ' 105). עוד אני קובע שנוואף השתתף בקבוצה שהכתה את מוחמד תייסיר. האחרון העיד שגם שמע את נוואף אומר 'תהרגו אותו, תהרגו אותו' (עמ' 115 ש' 22)".

4.2        בסעיף 15.5 בעמ' 25 ש' 25 נשמט מראה המקום ויש להוסיפו בסוף השורה "(מעמ' 36)".

4.3        בסעיף 17.2 קיימת פליטת קולמוס, כאשר לנאשם 3 יוחסה השתתפות בהכאת חוסיין.

            במקום סעיף המשנה 17.2 יבואו הדברים הבאים, התואמים קביעות ברורות בסעיפים אחרים בגוף הכרעת הדין:

"אני מרשיע את הנאשמים 1 ו-6 אשר השתתפו בהכאתו של חוסיין שנפגע קשות בראשו וגם הפליאו מכותיהם באחרים. את נאשם 2, אשר היכה בלבנה את סמי בראשו יחד עם נאשם 3 ואת נאשם 5, אשר היכה את מוחמד עם נאשמים 1, 3 ו-6, בעבירות על פי סעיף 333 ו-335 (א)(1) לחוק".

5.         באת כח המאשימה התייחסה לחומרה שבתקיפה ובתוצאותיה. היא הצביעה על הפגיעות שנפגעו הנאשמים ועל כך שברי שנותרו תוצאות לפגיעות אלה. עוד הגישה רישומים פליליים של הנאשמים 1, 2 ו-5, הכוללים הרשעות בעבירות של אלימות.

כן הפנתה ב"כ המאשימה לעונש המירבי על העבירה בה הורשעו הנאשמים (14 שנות מאסר), לריבוי המעשים ולצורך להתאים את העונש לחומרת המעשים. בתמיכה לטיעוניה הגישה אסופה של פסקי דין, שמהם היא מבקשת ללמוד על העונש הראוי.

6.         בסיום דבריה הזכירה ב"כ המאשימה את עיקרון אחידות הענישה, וטענה שהנאשמים השתתפו בצוותא באירוע וכי כל אחד מהם היה שותף בתקיפת מספר מתלוננים. לדבריה, שיקולים מקלים כמו גיל מבוגר של נאשמים, אינם צריכים להשפיע על הענישה, וראוי להעדיף את האינטרס הציבורי על פני הנסיבות האישיות.

            ב"כ המאשימה ביקשה לגזור על הנאשמים מאסר ממושך בפועל, מאסר מותנה מרתיע וכן לחייב אותם לפצות את המתלוננים על הנזקים שנגרמו.