גזר דין בתיק פ 40132/05

ביום 2.11.05 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון, על פיו יחזור בו הנאשם מכפירתו, יודה בעובדות כתב האישום המתוקן, התביעה תעתור לעונש מירבי של 24 חודשי מאסר בפועל ואילו הסניגור יטען לעונש של שישה חודשי מאסר שאפשר וירוצו בדרך של עבודות שירות. כמו כן הוסכם, כי הצדדים יעתרו להטלת עונש פסילת רשיון נהיגה למשך שש שנים, מאסר על תנאי ופסילה על תנאי.

כי כן, בהודיית הנאשם, לאחר חזרתו מכפירתו בעובדות כתב האישום המקורי, הודייתו בעובדות כתב האישום המתוקן ובבקשת תסקיר שרות מבחן בעניינו של הנאשם.

לאחר דחיית הדיון, מתוך ולא התקבל תסקיר במועד מטעם שרות המבחן - טענו הצדדים לעונשו של הנאשם, כל צד על פי מידותיו ביום 29.3.06.

התובעת המלומדת הגב' עו"ד בראל כדרכה, בטיעון מסודר ובהיר. הגישה היא גליון הרשעות קודמות של הנאשם, ת/ע/1, והפנתה לחומרה העולה מעובדות בהן הודה הנאשם.

אותו נאשם, כדבריה, מי אשר לא ישן בלילה עובר לתאונה; מי אשר נהג כאשר אינו עירני, בחוסר זהירות. מי אשר לאחר הפגיעה במנוח לא עצר את רכבו כפי המתחייב בחוק ורק לאחר כשמונה שעות הגיע למשטרה, מסר גרסתו והסגיר עצמו.

בדברי תביעה מלומדת, כי התנהגות אשר כזו, מבטאת חוסר איכפתיות לחיי אדם, מחייבת ענישה מרתיעה, מחייבת מאסר בפועל לכשעצמה אף מבלי להתחשב בעבירת ההפקרה.

הפנתה תובעת מלומדת לחומרת האמור בסעיף 64א(א) לפקודת התעבורה, לעונש הנקוב שם.

בדבריה, כי עתירת הסניגוריה לאותו עונש המנוי בהסדר טיעון, אליבא טיעוניה היא, משמעו אי התחשבות בנסיבה מאוד משמעותית אשר עניינה בהעדר השינה, מבלי לקחת בחשבון אותה עבירה של הפקרה.

הגישה תביעה מלומדת פסיקה מטעמה, ת/ע/2, והדגישה את אשר צריך לו להדגיש בהשלכה לענייננו.

והוסיפה תובעת מלומדת, כי עבירת ההפקרה אינה עבירת רשלנות, אלא עבירה של מחשבה פלילית, עבירה המגלמת בחובה מעשה אנטי מוסרי מובהק, כזה המחייב ענישה ממשית (וראה הפניות, שם).

באמירתה, כי במקרה דכאן, יש לנקוט בקו הענישה על פי בקשת תביעה בהסדר טיעון מוצג. וזאת, גם בהתחשב באותו תסקיר. באמירתה, כי על פי רוב, במקרים כאלה, מדובר בנאשמים אשר הינם אנשים נורמטיביים, כאלה אשר סובלים קשה מתוצאות המעשה. בדבריה, כי האינטרס הציבורי הוא העומד מאחורי דרישת תביעה לשים אנשים כגון הנאשם כאן עקב מעשיו הקשים מאחורי סורג ובריח.

עו"ד א' אורון, סניגורו המלומד של הנאשם , טען לו בסניגוריה ראויה.

לדבריו, הרי ההרתעה יש לה מקום על פי מידת הרשלנות אשר מפגין הנהג המעורב בתאונה; ועניננו - בהפקרה אשר עניינה בנסיבות של אובדן עשתונות, כאשר לא התלוותה התנהגות רצונית בהמשך, כמו שיבוש מהלכי משפט.

בדבריו, כי מדובר באובדן עשתונות, כשלון רגעי, רגע של מבחן לגבי אדם כנאשם, מי אשר במהלך חייו התנהג התנהגות נורמטיבית; מי אשר לאחר שאיבד עשתונותיו - הגיע למשטרה והסגיר עצמו.

הביא סניגור מלומד פסיקה, נ/ע/1, נ/ע/2. בהבחינו בין המקרים, ובאמירתו, כי מצוי הנאשם בין אותם נאשמים אשר קב של חסד צריך להינתן להם.

בהפנות סניגור מלומד לתסקיר, ובאמירתו, כי התעלמות תביעה הימנו, בבקשתה, עד כדי המנעות מקבלת המלצת התסקיר שם - עניינו, למעשה, בפתירת עוול בעוול.

הפנה הוא למצב הסוציואקנומי המפורט בתסקיר, לרבות מצבו הנפשי של הנאשם. באמירת סניגור מלומד כי הכבדה בעונש עלולה דווקא להיות לרועץ בשקילת האינטרס הציבורי; כי מדובר במצב אשר יגרום לציבור נזק דווקא עקב הטלת העונש המתבקש על ידי התביעה, כאשר הנאשם - לא יוכל לסייע למשפחתו (וראה שם, עמ' 11).

בדברי סניגור מלומד, כי "האיש לא גרם נזק עקב המשך הנסיעה, כי המנוח מת כמעט מיד. אין טענה שהיה לאל ידו להושיע. למותר לציין שלא פותר ולא מגמד את החומרה שהבן אדם לא נתקע במקום עד אשר כוחות ההצלה הם אשר יחלצו את האיש. אנו מדברים בהפקרה שלא גרמה נזק, זולת ההיבט הציבורי ולנאשם עצמו". (וראה התיחסות בית משפט, להלן).

באמירתו, כי מדובר ברשלנות תורמת גם מצד המנוח, מי אשר הלך כמתואר בכתב האישום, בכיוון נסיעת הנאשם.