גזר דין בתיק פ 40110/06

הנאשם נותן את הדין בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. קיצור מעשה הוא שביום 24.3.06 סמוך לשעה 20.00, התפתח ויכוח מילולי בין הנאשם, שעבד כנהג מונית שרות בקו התל אביבי מס' 16 (נהג עצמאי שאינו בעל היתר לקו שרות ומה שמכונה בעגה "חאפר"), לבין סרגיי סולדטוב שהיה אף הוא נהג מונית באותו קו (נהג שכיר שעבד במסגרת תחנת מוניות שגם לה לא היה אז היתר). הויכוח היה על רקע הסדרי הנסיעה בקו והטענות החוזרות ונשנות של נהגי התחנה שהנאשם "חוטף" להם נוסעים מתחת אפם בדרכים שונות ומשונות ופוגע בפרנסתם. הויכוח התלהט והגיע למהלומות ידיים. הנאשם חבט בסולדטוב באגרופו וזה התגונן באמצעות אגרופיו הוא. בהמשך, תוך אותה קטטה, דקר הנאשם את סולדטוב באמצעות חפץ חד 6 דקירות, בחזה השמאלי העליון, בבטן שמאל ובירך שמאל. לסולדטוב נגרמו חבלות חמורות והוא נזקק לניתוח ואישפוז של 6 ימים.

מעיקרה כפר הנאשם באשמה והתנהלו ישיבות הוכחות. אולם בהמשך הושג הסדר טיעון (כתב האישום תוקן והעבירה של חבלה בכוונה מחמירה הומרה בעבירה קלה יותר) והנאשם הודה באשמה.

תסקיר שרות המבחן מלמד כי הנאשם הוא כבן 24 נשוי ואב לשני ילדים קטנים (בנו הצעיר נולד בעת שהותו במעצר הנוכחי והוא כבן 5 חודשים בלבד). פרנסתו של הנאשם על עבודתו כנהג מונית. אין לו עבר פלילי, אולם כמסתבר בשל רקע משפחתי לא קל (הורים גרושים, אב מכור לסמים שניהל אורח חיים שולי), הפסיק הנאשם מסלול לימודים אחרי 11 שנים שרובן היו במסגרות פנימייתיות שונות. גם מן הצבא שוחרר הנאשם בשל אי התאמה. שרות המבחן התרשם שלנאשם התייחסות מטשטשת ומפחיתה מחומרת העבירה. הוא מגלה חוסר יציבות בהתנהלותו ונראה כי זו מושפעת ממטענים של כעס ותסכול המוליכים לאחור אל תקופת ילדותו ונערותו. הוא איננו מביע מצוקה ורצון לבחון דפוסי התנהגות שונים. על כן, אין מקום להמלצה טיפולית.

התובעת ביקשה לגזור לנאשם עונש מאסר ממשי, מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן. היא נימקה את בקשתה בתופעה ההולכת ומתגברת של שימוש באלימות לפתרון סכסוכים ברמות שונות בין גורמים פרטיים. ברור שהדרך לסכל את התופעה היא על ידי ענישה ראויה והולמת. התובעת ציינה כי האיר מזלו של קורבן האלימות שנפשו היתה לו לשלל, אלא שבמידה לא מעטה יד המקרה בדבר. שהרי הנאשם דקר אותו 6 פעמים בלי הבחנה באיזורים בגוף שבהם סטיה מינימאלית עלולה היתה לגרום לתוצאה פטאלית. גם כך התוצאה היתה חמורה למדי.

מטעם הנאשם נשמעו שני עדי אופי. אחד מהם הוא בעל מוניות שהעסיק את הנאשם משך שנתיים (עובר לתקופה שהנאשם החל לעבוד בקו 16). העד ציין כי לא התעוררה אף שמץ של בעיה בעבודתו של הנאשם; לא היתה תלונה לא מצד נוסע ולא מטעם משרד התחבורה. ההתרחשות הנוכחית הפתיעה את העד אולם כשלעצמו אמר שבכל עת יהיה מוכן לחזור ולהעסיק את הנאשם כנהג מונית.

העד השני הוא כב' הרב אפרים דגן מנהל בית חב"ד בשכונת התקווה שהירבה לדבר בשבחו של הנאשם כמי שעזר לנזקקים, תרם, אסף כספים ומסר לבית הכנסת. איש חסיד האוהב לעזור לזולת. הוא השתתף בשיעורי התורה והשקיע ממרצו בתחום הפעילות התורנית.

הסניגורית ביקשה שייגזר לנאשם עונש מינימלי שאיננו עולה על פרק הזמן הארוך יחסית שהוא שוהה במעצר. הנאשם הסתבך בקטטה על רקע התחרותיות הגדולה בענף שבו הוא עובד. היה זה איבוד אשתונות מקרי (העדר תכנון נלמד מכך שהנאשם לא דקר באמצעות סכין או כלי התקפה שהוחזק בידיו מראש. הוא אחז בחפץ חד כלשהו שנמצא במקום והשתמש בו). הנאשם מתחרט ומבין היטב את חומרת המעשה ומבקש לחזור לחיק משפחתו המצויה כעת במצוקה כלכלית איומה.

אכן הנאשם הביע חרטה וביקש בכל לשון של בקשה שתינתן לו הזדמנות להוכיח את עצמו ובמיוחד שיוכל לחזור לחיק משפחתו ולגדל את ילדיו בתוכם התינוק שלא היתו לו עדיין אפשרות להיפגש עמו בלי סורגי הכלא המפרידים.

המעשה שביצע הנאשם רע וחמור. אילמלא האיר המזל ונמנעה תוצאה קטלנית איש לא היה יכול לקבל את הטענה שהמעשה לא היה מתוכנן שהוא פרי השתלשלות עניינים מקרית ופרי חימה עזה שהתפתחה על אתר. העובדה שלא נגרמה תוצאה קטלנית אמנם גורעת מן החומרה היחסית של העבירה המיוחסת אך אינה גורעת מן הליבה החמורה של ההתרחשות המיוסדת על החלטה של הנאשם לאחוז בחפץ חד ולבפגוע בזולת בלי כל חשיבות לנזק שייגרם, לטיבו והיקפו.

זו התנהגות בלתי נסבלת. אי אפשר לעבור עליה לסדר היום. ליבי ליבי למשפחתו הקטנה והשברירית של הנאשם. אכן אשתו וילדיו זקוקים לו, הן כמפרנס והן כגורם תומך בבית. העונש הנגזר לו הוא עונש כבד למשפחה. עם זה, אי אפשר לקיים מסגרת חברתית סבירה שתת תרבות הסכין שולטת בה. על כן, הטית אוזן רחמנית לרחשי הלב של הנאשם ובני משפחתו עלולה להוות התאכזרות לציבור שלם. אולי הנאשם הפיק את לקחו וייזהר להבא (מתסקיר שרות המבחן מתקבל רושם שאין בטחון גם בדבר הזה) אולם הנאשם אינו בודד בקהילה ובחברה. רבים אחרים מבקשים לפתור את בעיותיהם בכח הזרוע, באלימות שיש עמה סיכון לשלום הזולת ואפילו לחייו. תהא זו תחרות עלמקורות פרנסה, תהא הזו תחרות על לב נערה או אשה יהא זה רצון לסיפוק מידי של כל דבר שהוא. אי אפשר להקל ראש בתופעה ומן הראוי להגיב לה בהתאם.

על כן העונש הראוי וההולם כתגובה למעשה כה חמור על רקע המציאות השוררת אצלנו. הוא עונש מאסר ממשי. בהקשר למשכו של המאסר אפשר להביא בחשבון גם נסיבות אישיות ואני מביא בחשבון את מצבו המשפחתי של הנאשם כנסיבה המפחיתה מעט מעונשו. אלא שהמשקל היחסי הניתן לכך איננו רב.

כבר התרגלתי לכך שבמקרים כאלה כל צד מן הצדדים הטוענים לפני "מצטייד" בפסיקה המשקפת גזרי דין נוכחים עבורו. כך הצביעה התביעה על פסק דין אחד (ע"פ 6928/05 אבוטבול נ' מ"י שבו אישר בית המשפט העליון עונש מאסר של שנתיים ימים. הסניגורית הציגה 13 פסקי דין (כולם של בתי משפט מחוזיים) שבהם גזר בית המשפט - בכלל זה גם אני עצמי - עונש של 6 חודשי מאסר לביצוע בעבודות שירות ואפילו עונשים קלים יותר.

בלתי אפשרי, לדעתי, לערוך הבחנות בין נסיבות העניין דנן לבין נסיבות הנובעות מעניינים אחרים. הרושם שלי הוא שלכל הפחות בעת האחרונה מתגברת מגמה של החמרה בענישה בעבירות אלימות בשל התגברות תופעת האלימות. ברוח זה אני מבקש לגזור את הדין גם כאן.

אני דן את הנאשם ל-4.5 שנות מאסר שמהם 3 שנים לנשיאה בפועל ובמניינם תקופת המעצר החל מיום 3.4.06. יתר המאסר על תנאי ל-3 שנים והתנאי הוא שלא יעבור עבירה שיש בה יסוד של אלימות והיא פשע.

אני מחייב את הנאשם בפיצוי של 2,000 ש"ח לטובת המתלונן. הפיצוי ישולם ב-5 שיעורים חודשיים שווים החל מ-1.1.07.

זכות ערעור כדין.

ניתן היום ט"ז בכסלו, תשס"ז (7 בדצמבר 2006) במעמד הצדדים