גזר דין בתיק פ 40072/05

מעשי הנאשם והרשעתו

בסיום שמיעת ההוכחות במשפט החליט הנאשם להודות בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בנסיבות סעיף 335(א)(1) ו-(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בה הואשם,  ואנוכי הרשעתיו על פי הודאתו.

במקביל חזרה בה התביעה מן העבירה השנייה שיוחסה לו - גניבה, לפי סעיף 384 לחוק.

על פי הנסיבות, כפי שהובאו במשפט, פרצה ביום 9.3.05 קטטה בין שני הנאשמים (נאשם 2 נתן כבר את הדין בגין מעשיו) ושלושה אחרים, לאחר ויכוח שהתנהל בין השניים לבין אחד מן האחרים. במהלך הקטטה התיז נאשם 1 גז מדמיע על המעורבים. שני הנאשמים נמלטו מן המקום, לאחר שנטלו את מכשיר הפלאפון של אישה שהייתה מעורבת בקטטה. אישה זו ובן-לוויתה, החלו לחפש אחר המכשיר וכאשר פגשו, בהמשך, שוב בנאשמים, התפתח ויכוח, שבמהלכו החליפו אותו גבר ונאשם 2, מהלומות ביניהם. בעוד הגבר ניצב, כשגבו לכוון הנאשם 1, ומכה בנאשם 2, נטל נאשם 1 סכין מאחד הדוכנים במקום, ודקר את הגבר בגבו. כתוצאה מכך נגרם לנדקר חתך עמוק בחלק גבו התחתון, שהצריך ניקוז דם ותפירת הפצע.

הנאשם הורשע על פי בקשתו במסגרת צירוף תיק, גם בעבירות בנשק, לפי סעיף 144(א) שיוחסו לו בת"פ 1244/05 של בית משפט השלום בתל-אביב, בכך שהחזיק ברשותו, שלא כדין, אקדח, מחסנית ותחמושת, ירה בו, בניגוד לסעיף 338(5) לחוק והחזיק מחסנית לרובה סער עם תחמושת, שלא כדין.

טיעוני הצדדים והנסיבות האישיות

ב"כ התביעה ציינה את הצדדים החמורים שבהתנהלות הנאשם, שדקר אדם אחר, בשעה שלא היה צריך לנהוג כך, אפילו בנסיבות שהתקיימו אז. יכול היה, כך הבהירה, לנהוג אחרת, אם רצה למנוע פגיעה בנאשם 2, כולל בהתזת גז מדמיע, שהיה ברשותו, כפי שעשה במהלך הקטטה שהתרחשה קודם לכן.

עוד עמדה על הרשעותיו הקודמות של הנאשם, בעבירות סחיטה וסרסרות, משנת 1995, בגינן נידון למאסר בפועל ועבירות הקשורות בהחזקת מקום לשם זנות, משנת 2004.

בשים לב לטיב העבירה, כולל ההרשעה בעבירות נשק, עתרה להשית עליו מאסר ממושך בפועל.

ב"כ הנאשם הדגישה את עובדות המקרה, הקרובות, לדעתה, לאירוע של הגנה על חברו, הנאשם 2, במיוחד לאחר שנטל את הסכין באקראי, ועל רקע הפגיעה בחברו, שקדמה לדקירה.

היא ביקשה לקחת בחשבון את מצבו הנפשי של הנאשם, כפי שהוא משתקף בתיעוד שהוגש, וכן את המצב אליו נקלע בעקבות מה שהעיד עליו בדלתיים סגורות. גם הצטיידותו בנשק לא היתה, כך טענה, לצורך ביצוע עבירות, אלא להגנה  עצמית, על אותו רקע. בכלא הוא בהפרדה מחשש פגיעה בו.

הנאשם ביקש לתת לו אפשרות להמשיך ולטפל בכלבתו, בה הוא מטפל מזה שנים.

שיקולי הענישה

דקירת אדם בסכין היא, בלא ספק, מעשה אלימות חריף, הזקוק לענישה משמעותית ומרתיעה. הרבה כבר נאמר על תת-תרבות הסכין, כדרך מגונה לפתרון מחלוקות - לעיתים של מה-בכך - ועל זה שתופעה קשה זו, היכתה שורשים בחברתנו, באופן המחייב טיפול ענישתי מתאים, מתוך מגמה לנסות ולמגרה. טיפול ענישתי מתאים, פירושו ענישה ביד קשה, שהרי בדרך זו תורמים בתי-המשפט, את תרומתם, למיגור, ולכל הפחות, להקטנה, של מימדי התופעה.

לא כל שכן כך, כאשר להרשעה בהקשר לדקירה, מתלווה גם הרשעה נוספת, כגון החזקת נשק שלא כדין.

אלא שכל מקרה ונסיבותיו. אי-אפשר להתעלם מן הנסיבות המאפיינות את ענייננו.

ראשית, אין המדובר במי שעשה את מה שעשה, מתוך כוונה ברורה, מראש, לעשות שימוש פוגעני בסכין שהיתה ברשותו. ושנית, נסיבות השימוש היו כדי לחלץ, בדרך בלתי-מידתית בעליל, אמנם, את חברו מפגיעה על ידי הנדקר.

אין להתעלם גם מנסיבותיו האישיות הנפשיות והאחרות, כולל זה שמדובר בנרקומן הנמצא בהליכי גמילה. צריך להקנות להן את המשקל המתאים במסגרת כלל השיקולים.

החזקת הנשק שלא כדין לא היתה, כך הוברר, לצורך ביצוע עבירות אחרות. מותר לי לקבל את זאת שהנאשם החזיק באקדח לצורך הגנה עצמית, אם כי בלתי-מובנת לי, לחלוטין, בהקשר זה, החזקת מחסנית טעונה של רובה סער.