גזר דין בתיק פ 3522/05

הנאשם הורשע על פי הודאתו בעובדות כתב האישום, בעבירה של הסעת שב"ח שלא כדין עבירה לפי סעיף 12א (ג)(1) לחוק הכניסה לישראל תשי"ב- 1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל"). בכך שביום 2.06.04 הסיע הנאשם ברכבו שני תושבים זרים שאין בידיהם אישורי כניסה ושהיה בישראל על פי דין.

ביום 1.02.07 הנאשם הודה בעובדות כתב האישום. הוסכם בין הצדדים כי הנאשם ירצה שלושה חודשים בעבודות שירות, וכי במידה ולא ימצא מתאים לרצות העונש בעבודות שירות הצדדים יטענו חופשי לעניין העונש.

ביום 26.03.07 התקבלה חוות דעת הממונה על עבודות השירות, לפיה נמצא כי הנאשם אינו כשיר מבחינה רפואית לריצוי עונש מאסר בעבודות שירות.

ב"כ המאשימהביום 28.03.07 טען לעונש וציין כי רמת הענישה הינה מאסר בפועל ולעיתים ריצוי העונש בדרך של עבודות שירות. נאשם זה נמצא כי אינו כשיר לריצוי העונש בדרך של עבודות שירות ולכן עתר להשית על הנאשם מאסר בפועל ומאסר מותנה. עוד ציין כי לנאשם אין עבר פלילי בעבירות דומות.

ב"כ הנאשםציין כי הנאשם סובל ממחלות חמורות כגון לחץ דם גבוה, אי ספיקת כליות ומחלת לב, מצבו מחייב אשפוזים וטיפולים רבים בבתי החולים ולכן ביקש שלא לשלוח אותו למאסר מאחורי סורג ובריח. לטענתו הנאשם בעל נכונות לבצע עבודות שירות אך מצבו הרפואי אינו מאפשר זאת.

בנוסף לנאשם אין עבר פלילי בעבירות דומות ומאז ביצוע העבירה לא הסתבך בעבירה דומה.  ב"כ הנאשם פרט את נסיבות ביצוע העבירה שכן לטענתו הנאשם הסיע את התושבים הזרים אל מחוץ לשטחי ישראל והשב"חים שוחררו בתחנת המשטרה ולא הוגש נגדם כתב אישום.

לאור האמור לעיל ולאור גילו של הנאשם עתר ב"כ הנאשם להסתפק במאסר על תנאי לתקופה ארוכה, קנס לשיקול דעת בית משפט והתחייבות להימנע מעבירה.

דיון:

הנאשם יליד 13.11.59.

בית המשפט העליון עמד בשורה של החלטות על פוטנציאל המסוכנות הגלום בעבירות על חוק הכניסה לישראל וכן על ההכבדה שהן מטילות על גורמי הביטחון במאמציהם לפעול לסיכול כניסתם של גורמים עויינים לישראל. 

שאלת מדיניות הענישה הראויה בעבירה זו נדונה בביהמ"ש העליון, במסגרת רע"פ 5198/01 טלעת חטיב נ' מדינת ישראל, פד"י נו(1) 769, וכן במסגרת רע"פ 3674/04 אבו סאלם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם).

"בצוק העיתים יש להשתדל ולגזור על מי שעוברים ... עבירות הקשורות בחוק הכניסה בישראל ובשוהים בלתי חוקיים מן הרשות הפלסטינית - מאסר בפועל; והוא, כמובן, בכפיפות לנסיבותיו האישיות של העבריין".

"ככל שמעשהו של נאשם מקרב עצמו לליבתה של ההלכה -לסיכון ביטחון הציבור - כן נחמיר עם העבריין וניטה ליישם את מדיניות הענישה בחומרתה, וככל שמעשהו של הנאשם ירחק וילך מן הליבה, כן יקטן כוח המשיכה של מדיניות הענישה ויתחזק ממילא מישקלם של טעמי הזכות."

ביהמ"ש העליון מבהיר את הצורך להמשיך במדיניות המחמירה שנועדה להרתיע בפני בצוע עבירות על חוק הכניסה לישראל, נוכח פוטנציאל הסיכון לביטחון הציבור, תוך שהוא מבהיר כי יש להידרש בכל מקרה לנסיבות הספציפיות ובכלל זה הנסיבות האופפות את ביצוע העבירה.

ראה גם: רע"פ 6217/05 וליד חג'אג נ' מדינת ישראל (טרם פורסם):

"לכל השאלות הללו ניתן מענה בהלכת אבו-סאלם. באשר לטענה בדבר שינוי נסיבות המצדיק סטייה מהלכת חט'יב, נאמר כי "טרם בשלה העת לשינוי מדיניות הענישה המחמירה בעבירות נושא הדיון ברוח הלכת חט'יב" (סעיף 12 לפסק הדין). ובאשר למשקלן של הנסיבות האישיות, גם לכך התייחס בית המשפט באומרו: "נחזור ונזכור כי יישומה של מדיניות הענישה המחמירה ייעשה בכל מקרה לגופו" (סעיף 13 לפסק הדין), וכן "ראוי להם לבתי המשפט כי יישמו את ההלכה בהתאם לטעמיה ולתכליתה, בתתם דעתם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ... כשם שאין אדם דומה לחברו וכל אדם הוא לעצמו, כך שונים הן נסיבותיו של עבריין פלוני ונסיבותיה של עבירה שעבר מנסיבותיו של עבריין אלמוני ונסיבותיה של עבירה שעבר הוא. כך, למשל, יש לתת ביטוי לנסיבותיו האישיות של העבריין, בהן גילו, מצב בריאותו, מצבו המשפחתי, ועוד כיוצא באלה נסיבות שלעניין" (סעיף 14 לפסק הדין)".    

מן הכלל אל הפרט:

בענייננו המדובר בהסעה חד פעמית של שני שוהים בלתי חוקיים.

לנאשם 4 הרשעות בעבירות זיוף סימני זיהוי של רכב, תקיפה בתנאים מחמירים, תגרה, תקיפה הגורמת חבלה של ממש וביצוע עבודות בלא היתר.