גזר דין בתיק פ 3371/03

מן העובדות שברקע כתב-האישום עולה כי בין הנאשם, שהוא בן 39, לבין המתלוננת קשר זוגי מזה חמש שנים, קשר שידע עליות ומורדות.

בתאריך 28.4.2000 לפנות בוקר, התעורר ויכוח חריף בין הנאשם למתלוננת. בעקבות הויכוח, נאמר בכתב-האישום שהוגש נגד הנאשם, הוא הכה את המתלוננת בראשה, דחף אותה לעבר הקיר, תפס בשער ראשה והשליך לעברה חפצים.

בסופו של האירוע, נותרה המתלוננת חבולה - נגרמו לה שטפי דם רבים בחלקי גופה השונים, ואפה זב דם.

לנאשם מיוחסת בכתב-האישום עבירה של תקיפת בת-זוג שגרמה חבלה ממשית, לפי הסעיפים 380 ו-382(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

הצדדים הגיעו לכלל הסדר טיעון, במסגרתו תוקן כתב-האישום (תיקון עובדתי) הנאשם הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, והוזמן תסקיר מבחן לבחינת נסיבותיו האישיות של הנאשם, מערכת יחסיו עם המתלוננת, בכלל זה, מידת הסיכוי להישנות האלימות כלפיה.

באותה מסגרת, ביקש הנאשם לצרף תיק נוסף - ת"פ 5981/04 - שעניינו החזקתם של סמים מסוכנים ב-9.1.03, והורשע בעבירה של החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית, לפי הסעיפים 7(א) ו-(ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973.

חומרת מעשיו של הנאשם, בכלל זה, החזקתם של סמים מסוכנים מסוג קנאבוס ו-MDMA  (כמפורט בת"פ 5981/04), והאלימות הקשה שנתגלתה באירוע נשוא כתב-האישום שלפניי, היא שיקול ראשון במעלה בגזירת עונשו של הנאשם.

תצלומים שהוגשו, 12 במספר, בהם תועדו חבורות וחבלות שנגרמו למתלוננת באירוע, ברגליה, בירכיה, בזרועותיה ובכתפיה, מדגימים את עוצמתה של האלימות. משמעותם היא שאין מדובר בתקיפה מינורית, שהסתכמה בהדיפה או בדחיפה קלה, אלא באלימות שהיא בדרגה גבוהה במדרג החומרה, ואשר הסבה מן הסתם למתלוננת כאב ומצוקה. חומרה מיוחדת נודעת למעשים כאלה, כאשר הנאשם נמצא מכור לסמים מסוכנים.

לפיכך, מוסכמת עמי השקפת בא-כוח המאשימה הרואה בחומרה רבתי את מעשיו של הנאשם. אלא שאז נשאלת השאלה, מדוע התעכבה הגשת כתב-האישום משך שלוש שנים תמימות (עיכוב שתוצאתו היא שאנו מצויים כיום חמש וחצי שנים לאחר מועד האירוע)? חלוף הזמן הוא, בידוע, שיקול נכבד לקולא בכלל שיקולי הענישה.

טענת התביעה, לפיה, התעכבה הגשת כתב-האישום כתוצאה מדרישת הפרקליטות לבצע השלמת חקירה - איננה טענה ראויה, מקום בו קיים אינטרס ציבורי חיוני שעיקרו בדחיפות העמדתו לדין של עבריין אלים, כדי להביא להרתעה, ולמנוע את הישנות האלימות.

כפי שנוכחנו לדעת, אכן הסתבך הנאשם בעבירת אלימות נוספת כלפי בת-זוגו בשנת 2003, ובגינה הועמד לדין בבית-משפט השלום באילת. בחודש פברואר 2004 נגזר דינו של הנאשם, והוטל עליו פיקוח מבחן בן 18 חודשים.

לא הייתי מעלה דברים אחרונים אלה, שעניינם הרשעה "מאוחרת", אלמלא שניים: התמיהה הנובעת מהעובדה שתיק מוקדם זה לא צורף להרשעתו "המאוחרת" של הנאשם, עובדה שככלל היא בעלת נפקות בקביעת שיקולי הענישה; ושנית, וזה העיקר: בעקבות הרשעתו של הנאשם ב"תיק המאוחר", ובמסגרת צו המבחן שחל בשנים 2004-2005, השתלב הנאשם במסגרת טיפולית במכון "קרבה בטוחה", ועל פי דיווחה של קצינת המבחן גב' יעל בילו, הגיע הנאשם להישגים שיקומיים משמעותיים, הוא רכש כלים להתמודדות עם מצבי לחץ וכעס, והביא לרגיעה בקשר הזוגי עם המתלוננת.

המתלוננת דיווחה לקצינת המבחן כי הנאשם שינה את דפוסי התנהגותו כלפיה ובכלל, וכי המחלוקות שביניהם נפתרות תמיד באורח נורמטיבי המאופיין בדו-שיח וכבוד הדדי.

תסקיר המבחן דווח גם על ניקיונו המתמשך של הנאשם מסמים.

על כן, בבואי לגזור את דינו של הנאשם, אני רואה לקחת בחשבון את הראיות בדבר השינוי המשמעותי שחל בשנים האחרונות בהתנהלותו של הנאשם ובדפוסי התנהגותו, אשר הביא לאיזון ורגיעה ביחסי הנאשם והמתלוננת, עד להסרת החשש מהישנות האלימות, ולתת לאלה משקל מכריע.

תפקידו של בית-המשפט הוא לומר אמירה ברורה שתענה על צורכי ההוקעה וההרתעה בכל הנוגע לעבירות אלימות, במיוחד כך, עבירות אלימות שנעברו כלפי בת זוג, ואשר תעמוד ביחס ישר למדיניות הענישה המוצהרת של בית-המשפט כלפי מי שנוקטים באלימות כלפי בני או בנות זוג; אולם, כשהוברר כי הליכי בית-המשפט הניבו תוצאות חיוביות, וסייעו בשיקומו של הנאשם, ובכך ענו על אינטרס ציבורי חשוב, אינני רואה לנכון לגזור על הנאשם הזה עונש חמור כעתירת התביעה.

כפי שציינתי למעלה, התקופה הממושכת שחלפה, כחמש וחצי שנים, מהווה גם היא גורם מכריע במקרה זה, כאשר נוצלה תקופה זו על-ידי הנאשם לתיקון ושיקום.