גזר דין בתיק פ 1768/05

הנאשם עומד לדין בגין אלימותו כלפי בת זוגו, אם ילדיו, רחל מינס (להלן: "המתלוננת").

מן העובדות שברקע כתב-האישום עולה כי לנאשם ולמתלוננת קשר זוגי מאז 1985, ולהם בן ובת.

יחסי בני הזוג התערערו במהלך השנים, ואופיינו במתיחות ובקונפליקטים רבים, אולם, הם המשיכו להתגורר בצוותא בדירתם ברח' המתמיד ברמת-גן.

בכתב האישום שהוגש נגד הנאשם (כתב אישום הכולל אישומים אחדים) נאמר כי במועדים אחדים נקט הנאשם באלימות כלפי המתלוננת:

בתאריך 25.2.04, במהלך מריבה, איים הנאשם על המתלוננת ש"יקרע לה את הצורה", דחף אותה, וגרם לה חבלה - סימן שפשוף ברגלה הימנית.

חודשיים קודם לכן, נאמר בכתב האישום, תפס הנאשם בחולצתה של המתלוננת, ומשך אותה בכוח רב, וגרם לנפילתה ארצה. חולצת המתלוננת נקרעה.

במהלך אותו אירוע גם שבר הנאשם עמוד תווים ושתי תמונות.

המאשימה מייחסת לנאשם עבירה של תקיפת בת-זוג לפי סעיף 382(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"); תקיפת בת-זוג שגרמה חבלה ממשית, לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין, איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, ו היזק בזדון לפי סעיף 452 לחוק העונשין.

הצדדים הגיעו לכלל הסדר טיעון, במסגרתו תוקן בהסכמה כתב האישום; הנאשם הודה ב-13.9.05 בעובדות כתב האישום המתוקן, והורשע בעבירות האמורות.

לבקשת הצדדים, הורה בית-המשפט על הגשת תסקיר מבחן לבחינת נסיבותיו האישיות של הנאשם, מערכת יחסיו עם המתלוננת, ומידת מסוכנותו כלפיה. שרות המבחן התבקש להגיש המלצתו לעניין העונש הראוי.

לאחר שנתקבל תסקיר המבחן נחלקו התביעה וההגנה בעמדותיהם בשאלת ההרשעה והעונש הראוי:

בעוד ההגנה עותרת לביטולה של ההרשעה, ולאימוץ עמדת שרות המבחן, ביקשה התביעה להותיר את ההרשעה על כנה, בהדגישה את חומרת מעשיו של הנאשם, את עוצמת אלימותו, ואת התוצאה החבלתית באחד האירועים.

עם זאת, מיתנה התביעה את עמדתה ביחס לעונש, כשהיא מבססת את עמדתה על עברו הנקי של הנאשם, על הרגיעה שחלה ביחסי בני הזוג, שהתרחקו זה מזו; ועל ההליך הטיפולי היעיל בו משתתף הנאשם בדבקות ובמסירות.

שתי שאלות עומדות אפוא לדיון, והן שאלת ההרשעה והעונש שראוי לגזור על הנאשם. תחילה לעניין ההרשעה:

בית-המשפט מוסמך על פי חוק להימנע מהרשעה, ולעשות שימוש בסמכות המוקנית בסעיף 71א'(ב) לחוק העונשין ובסעיף 1 לפקודת המבחן [נוסח חדש], התשכ"ט - 1969. הכללים שאומצו בפסיקה בהקשר זה מסמיכים את בית המשפט להימנע מהרשעה במקרים מיוחדים ובנסיבות יוצאות דופן, בהם שוכנע שמדובר בכישלון חד פעמי של הנאשם או הנאשמת, שאיננו מאפיין את התנהגותם בדרך כלל, בנסיבות בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה, וכאשר הנסיבות הן כאלה שאין זה הראוי להטביע על אותו נאשם או נאשמת חותם של פליליות, שעשוי לגרום להם נזק רב בעתיד, נזק שאיננו שקול כנגד הנזק שנגרם לחברה כתוצאה מאי הרשעת הנאשם או הנאשמת [ראו: רע"פ 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל תקדין עליון, כרך 85 (3), 737].

כב' הנשיא מ' שמגר דחה את בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש, תוך שהבהיר כי לא ניתן לקבוע דפוסים נוקשים ומוגדרים מראש אימתי ישתמש בית-המשפט בסמכותו להסתפק בעונש ללא הרשעה, אולם הדגיש כי ככל שהעבירה חמורה יותר תהיה ההימנעות מן ההרשעה קשה יותר. חרטה בלבד, אמר הנשיא, איננה עילה ליצירתה של הבחנה בין פלוני לפלמוני שעבר אותה עבירה בנסיבות דומות.

בע"פ 2513/96 מדינת ישראל נ' שמש , פ"ד נ' (3) 682, בעמ' 683 קבע בית המשפט: