גזר דין בתיק פ 132/03

הנאשם שבפני הורשע לאחר ניהול הוכחות בעבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון תש"ס - 2000.

הנאשם ביצע פעולות ברכושו על מנת שהתאגיד הבנקאי באמצעותו בוצעו הפעולות לא ידווח את הדיווח שהוא מחוייב ליתן על פי החוק.

הנאשם ביצע 5 משיכות כספים מחשבונו, וזאת בתקופה קצרה של מספר ימים, כאשר כל משיכה היתה בסכום הנמוך מ- 200,000 ש"ח, אשר נכון לאותו מועד היה הסכום שמעליו חוייב הבנק לדווח לרשות להלבנת הון.

החשבון ממנו נמשכו הכספים, היה חשבון שנפתח על שם אחיינו והנאשם ביצע את הפעולות על פי יפוי כוח שקיבל מאחיינו.

כתב האישום לא ייחס לנאשם כל "עבירת מקור", היינו לא נטענה כל טענה כלפי הנאשם כי הכספים הנדונים הינם "רכוש אסור" על פי החוק.

הנאשם לא הכחיש את פתיחת החשבון הנ"ל, לא הכחיש את ביצוע המשיכות בסכומים הנ"ל, ולא הכחיש למעשה את רצונו כי פעולותיו אלו לא תדווחנה, אלא שטענתו הייתה כי כל חששו היה שהדיווח הנ"ל הינו דיווח לרשויות המס, ועל כן עשה את מה שעשה.

הנאשם גם ניסה להסביר את מקור הכספים שהופקדו באותו חשבון, (שאלו כספים שהובאו על ידו מחו"ל והוחזקו על ידו במשך שנים מתחת ל"בלטה") והציג מספר סיבות לפתיחת החשבון על שם אחיינו ולא על שמו, וכן ניסה להסביר את משיכת הכספים באופן בו נמשכו, הכל על מנת לשכנע כי אכן חששו היה אך ורק ממס הכנסה.

הנאשם טען כי הגם שידע באופן כללי על דבר קיומו של חוק הלבנת הון, לא הבין את מהותו וסבר כי מתייחס הוא לענייני מס.

טענותיו אלו של הנאשם לא התקבלו על ידי, לא הטענות בדבר מקור הכספים, לא הטענות בדבר הסיבות לפתיחת החשבון על שם אחיינו, ואף לא הסיבה בגינה ביצע את המשיכות מן החשבון באופן בה ביצע.

מעבר לכך, קבעתי כי גם אם הייתה מתקבלת גרסתו העובדתית של הנאשם כי בפעולותיו "רק" התכוון למנוע דיווח מרשויות המס, גם אז ביצע הוא עבירה על פי חוק איסור הלבנת הון, וזאת לאור תכליתו של חוק הלבנת הון וסעיף 3 שבו.

בטרם אפנה לטיעוני הצדדים, אזכיר את הוראות סעיף 3 לחוק על שני חלקיו:

ס"ק (א) מתייחס לאיסור עשיית פעולות ברכוש אסור, ואילו ס"ק (ב) שהוא הסעיף בו הורשע הנאשם, מתייחס לעשיית פעולות ברכוש במטרה שלא יהיה דיווח.

כב' השופט חשין בעניין בש"פ 1542/04 מדינת ישראל נ' טובה אדר פד"י נ"ח (3) 613, ובעניין ע.א. 9796/03 שם טוב נ' מדינת  ישראל תק - על 2005 [1] 2099, הבחין בין שני חלקי הסעיף הנ"ל וקבע כי ס"ק (א) עניינו "רכוש אסור" ואילו ס"ק (ב) חל על כל רכוש, אף על רכוש שאינו "רכוש אסור", וזאת לאור מטרתו ותכליתו של החוק, כפי קביעתי בהחלטה מקדמית שנתתי בתיק שבפני וכן בהכרעת הדין.

ב"כ המאשימה בטיעוניה מציינת את העובדה שהמחוקק קבע לצד שני הסעיפים הנ"ל את אותו עונש של 10 שנות מאסר, וקנס כספי הגבוה פי 20 מהקנס הקבוע בסעיף 61 [א] [4] לחוק העונשין. בנוסף מפנה היא לסעיף 21 לחוק הקובע חובת חילוט בשווי הרכוש שנעברה בו העבירה, זולת אם סבר בית המשפט שלא לעשות כן מנימוקים שיפורטו.

ב"כ המאשימה מפנה לתכלית החקיקה ולעובדה שמנגנוני הדיווח שנקבעו בחוק איסור הלבנת הון הם הבסיס לכל המלחמה אותה מנסה המדינה לנהל כנגד השיטות המתוחכמות להלבנת הון.

ב"כ המאשימה מפנה להצעת החוק המתייחסת לנושא מניעת הדיווח המאפשרת את ניתוק הקשר בין הרכוש לעבירה, ולהשלכות שיש לביצוען של עבירות אלו והפגיעה בתקנת הציבור. כמו כן מפנה היא לדבריו של כב' השופט חשין בנושא תכלית החקיקה בפסק דין שם טוב הנ"ל ובפסק דין טובה אדר הנ"ל.

ב"כ המאשימה ערה לאבחנה שבין שני חלקי הסעיף, אולם לטעמה מי שפועל ברכושו על מנת למנוע דיווח, קמה כנגדו מעין חזקה לבוא ולהסביר מדוע פעל כך.

לדבריה, משנכשל הנאשם כאן להסביר את מניעיו, כפי שעולה מהכרעת הדין, אזח משבאים לגזור את עונשו, אין לערוך כל הבחנה בינו ובין מי שפעל ברכוש אסור.

לפיכך, לדידה יש לגזור על הנאשם עונש מאסר בפועל ארוך, כשעל בית המשפט להעמיד נוכח עיניו את העונש שקבע המחוקק, של 10 שנות מאסר.