גזר דין בתיק פ 1242/04

הנאשם הורשע לאחר הליך הוכחות, בעבירות על סעיפים 145 (א), 204 (א) יחד עם סעיף 208 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: " החוק") בביצוע עבודות ללא היתר   בנייה, ובשימוש באותו המבנה, עבירה על סעיף 145 (א) לחוק.

אציין כבר כאן, כי לא נשמעו עדים מטעם בעלי הדין, ותחת זאת הוגש בהסכמה תיק מוצגים, ובאי כוח הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב. הסכמה זו חסכה מזמנו של בית המשפט, כמו גם מזמנם של הצדדים והעדים.

המדובר הוא במבנה מועדון זמר, בשטח של כ-358 מ"ר, שהקים הנאשם בעיר אילת. הוברר כי המבנה הוקם לאחר קבלת היתר בניה בידי הנאשם, אולם במסגרת הכרעת הדין קבעתי, כי היתר הבניה ניתן על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה אילת שלא כדין. מכאן הרשעתו של הנאשם בהכרעת דין מיום 23/10/07.

כפל שווי קנס לפי סעיף 219 לתיק

במסגרת טיעוניו לעונש הגיש ב"כ המאשימה חוות דעת שמאי, תוך שהוא מבקש כי אעשה שימוש בסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 219 לחוק ואטיל על הנאשם קנס בגובה כפל שווי המבנה שהוקם. על פי חוות דעתו של השמאי מטעם המאשימה, מר ברוך דוד, שוויו של המבנה ליום מתן הכרעת הדין, היה 1,163,500 ש"ח. הערכת השמאי הושתתה על עליויות בניה, כפי שפורט בחוות הדעת.

ב"כ הנאשם מצידו הגיש שתי חוות דעת נגדיות, האחת מטעם שמאי והשניה מטעם מהנדס. השמאי העריך את עליויות הבניה בסך 810,000 ש"ח והמהנדס - בסך 821,996 ש"ח.  גם שתי חוות דעת אלה הושתתו על עלויות בניה.

במהלך חקירת עורכי חוות הדעת, צצו ועלו מחלוקות בין הצדדים לעניין שווי המבנה, שעיקרן כדלקמן: האם יש להפחית משווי המבנה פחת אם לאו? האם מבוססת חוות הדעת מטעם המאשימה על מחירונים כראוי והאם היא מתייחסת לשווי ספציפי של המבנה נשוא כתב האישום? האם יש להתעלם מחוות הדעת מטעם המאשימה באשר לא הוגשה חוות דעת המבוססת על הערכת מחיר בשיטת "קונה מרצון ומוכר מרצון?" או בשל אי התייחסותה לעלויות הבניה במועד הקמת המבנה.

מצאתי כי בנסיבות המקרה שבפניי, מתייתר הצורך להכריע בשאלה איזו מבין חוות הדעת היא המבוססת יותר ועליה יש להשתית את גזר הדין כנגד הנאשם. שוכנעתי, כי אין המקרה בפני מסוג המקרים שראוי להפעיל בו הסמכות הנתונה לבית המשפט בסעיף 219 לחוק, וזאת הן לאור פרשנותו של הסעיף ותכליתו החקיקתית, והן בשל נסיבותיו הספציפיות של המקרה.

סעיף 219 לחוק התכנון והבניה קובע:

" (א) הורשע אדם בעבירה לפי פרק זה, רשאי בית המשפט אם נתבקש לעשות כן להטיל עליו, בנוסף לקנס הקבוע בסעיף 204 או במקומו, קנסות כדלקמן

(1)    בעבירה בקשר לבניה הטעונה היתר לפי חוק זה - כפל שוויו של המבנה או של התוספת למבנה שהוקמו ללא היתר;

(2)    ....

(ב) ....

(ד) לעניין סעיף זה, 'שווי המבנה או התוספת' - שווים ביום ביצוע העבירה או ביום מתן החלטת בית המשפט, לפי הגדול שבהם, כשהם פנויים.

הכלל בשיטתנו המשפטית הוא, שיש להעניק להוראות החוק פרשנות תכליתית, פרשנות שתכליתה להגשים את המטרה אשר הטקסט המשפטי נועד להגשים (ברק פרשנות תכליתית (תשס"ג-2003) 132, 398). הגדרת תכלית זו היא ראשית המלאכה, בבואי להחליט אם יש במקרה הזה מקום להיער לבקשת המאשימה, לעשות שימוש בסעיף 219 לחוק לעניין ענישתו של הנאשם שבפני.

הקנס על פי סעיף 219 לחוק מכוון להוצאת "בלעו של הנאשם מפיו", ונועד גם לגרום לחוסר כיס ניכר. למעשה, מטרתו העיקרית של כפל הקנס שניתן להטיל מכח לפי סעיף 219, היא הרתעת העבריין הפוטנציאלי. הנפקות היא, בין היתר, שהסיכון העונשי שצפוי לו לעבריין אינו קטן בעקבות אירועים או התנהגויות של העבריין לאחר מעשה העבירה.

תכלית זו של סעיף 219 הובאה בע"פ 528/78 י, פ"ד לג 382 (להלן מריבע), בעמ' 387-388, בו נדונה הוראת סעיף 63 (א) לחוק העונשין, הזהה במטרתה לסעיף 219 לחוק.

"מטרתה העיקרית של הוראת סעיף 63 (א) ל חוק העונשין היא בהרתעת הנאשם הפוטנציאלי, 'הקנס הקבוע בחוק עשוי לפעמים להיות ללא כל יחס סביר לסכומים שמועל, למשל, שלשל לכיסו, עד שאין בקנס כדי להרתיע בפני העבירה. הניסיון הוכיח שעונשי מאסר אין בהם כדי להרתיע מעבירות מסוג זה. עונש מרתיע יותר הוא האפשרות להוציא את בלעו של הנאשם מפיו ואף לגרום לו לחוסר כיס ניכר (דברי הסבר להצעת חוק לתיקון דיני העונשין (דרכי ענישה) (תיקון), תשכ"ב-1962)"

האם המקרה שבפני הוא מקרה שבו יש " להוציא את בלעו של הנאשם מפיו" ולגרום לו חסרון כיס ניכר, על מנת להרתיע את העבריין הפוטנציאלי?

התשובה לכך, לטעמי, שלילית. אין המדובר הוא באדם, אשר זלזל זלזול מוחלט בחוק.