גזר דין בתיק פ 1155/06

הנאשם הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב האישום המתוקן, בעבירות של תקיפה בין בני זוג- לפי סעיף 379+382(ב) לחוק העונשין התשל"ז, איומים - לפי סעיף 192 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (שתי עבירות) והסגת גבול פלילית -לפי סעיף 447 א לחוק העונשין התשל"ז-1977 - עבירות מיום 18.1.06.

עפ"י עובדות כתב האישום המתוקן, מיוחס לנאשם כי נכנס לדירתה של גרושתו ללא הסכמתה ובניגוד לרצונה ואיים עליה בכוונה להפחידה, בכך שאמר לה: "אם לא תפתח את הדלת הוא ישבור אותה. כשעתיים לאחר מכן, חזר הנאשם לדירת המתלוננת ואיים עליה שוב בכך שאמר לה שישבור לה את הראש. באותו מעמד, תקף את גרושתו בכך שאחז בחוזקה בידה ודחף אותה- כל זאת עשה הנאשם בעת היותו בגילופין.

ב"כ המאשימה עותר להשית על הנאשם מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס, נוכח חומרת העבירות בהן הורשע הנאשם.

ב"כ הנאשם מנגד עותר מבית המשפט להסתפק בתקופת מעצרו של הנאשם וכן הטלת מאסר על תנאי. ולחילופין, להשית עליו מאסר בעבודות שירות.

ב"כ הנאשם טוען, כי הנאשם בן 25, חסר עבר פלילי אשר ניהל את חייו באופן נורמטיבי וזוהי מעידתו הראשונה. הנאשם במעצר מתאריך 19.1.06, תקופה ארוכה יחסית למי שמצוי במעצר לראשונה בחייו. תקופת המעצר הממושכת הזו הביאה את הנאשם לידי למידת הלקח הנדרש ואיינה את מסוכנותו.

עוד מציין ב"כ הנאשם לזכותו את עובדת רצונה העז של גרושתו כי יחזור הביתה וידאג לבתם המשותפת שחלתה מאז היעדרות אביה ואף הגיש מכתב ברוח זו מטעם המתלוננת.

עוד מציין ב"כ הנאשם, כי לא מדובר באלימות מן המדרג הקשה. אלא מדובר בעבירות מהמדרג הנמוך יחסית שהתבטאה בכך שאחז בחוזקה בידי המתלוננת ודחף אותה. כמו כן, ציין, כי לא נגרמה חבלה כלשהי למתלוננת.

גרושתו של הנאשם התייצבה בדיון וביקשה לשחרר את הנאשם. כמו כן, ציינה, כי איננה מפחדת מהנאשם וכי זו הפעם הראשונה שהוא נהג כלפיה באלימות משך 9 שנות נישואיהם. עוד ציינה, כי לשני בני הזוג תינוקת משותפת.

עבירות אלימות בכלל הן עבירות חמורות ועבירות אלימות בין בני זוג חמורות שבעתיים, העובדה כי עבירות אלו התרבו במהלך השנים האחרונות מחייבת את בתי המשפט לתרום תרומה של ממש לעקירת תופעה זו.

עבירות האלימות בין בני זוג הינם פגיעה של ממש בתא המשפחתי, ביציבות המשפחתית ובאמון ההדדי הנדרש בין בני זוג בכלל והורים לילדים בפרט.

לא לשווא החמיר בית המשפט בעונשם של עבירות אלו, צעקותיהם של הנפגעים וקולות האינטרס הציבורי חייבו את בתי המשפט לשמש מגן לקורבנות ולהעמיד את הנאשמים במקום בו לא יוכלו להטיל את מוראם ואת אימתם.

ומן הכלל אל הפרט.

על אף חומרתן של עבירות האלימות בין בני זוג הרי שאל לו לבית משפט לתת גזירה שווה בכל מקרי האלימות, נסיבותיו האישיות והייחודיות של כל מקרה ומקרה יש בהם כדי לשמש אבן בוחן בבואנו להשית עונשים על עבריינים.

כב' השופטת דורנר פסקה בע"פ 5106/99 אבו נגימה נ. מ"י פ"ד נד(1)350 לעניין זה כדלקמן:

"ענישת העבריינים אינה עניין מכאני.לא ראוי להטיל גזרי דין לפי תעריפים. בגדר שיקול הדעת הרחב שמוענק לשופטים בשיטתנו, שבה החוק קובע לרוב עונש מירבי, על השופטים מוטל לקבוע את העונש ההולם לנאשמים אינדבדואליים העומדים בפניהם"

הנאשם יליד 1977 ללא רבב בעברו. הנאשם הודה בהזדמנות הראשונה וחסך זמן שיפוטי יקר.

האלימות המתוארת בכתב האישום איננה ממדרג האלימות הגבוה יחסית, אלא, מדובר באלימות מן המדרג הנמוך שהתבטאה בדחיפה, כך שכתוצאה ממנה לא נגרמה חבלה כלשהי למתלוננת וזאת מבלי להקל ראש בחומרת המעשה שהורשע בו הנאשם.

לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים ובהתחשב בדברי ב"כ הצדדים, החלטתי שלא למצות את מלוא חומרת הדין עם הנאשם, אלא לבחור בעונש שעיקרו צופה את פני העתיד, בתקווה שהנאשם הפנים את חומרת מעשיו ולמד את המסר שאין מקום לחזור על התנהגותו האלימה כלפי גרושתו.

לפיכך, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: