גזר דין בתיק פ 1145/05

כנגד הנאשמים אביב קסו (להלן: " נאשם 1") ואסף אדאמקה (להלן: " נאשם 2") הוגש כתב אישום אשר על פיו יוחסה לנאשם 1 עבירה של חבלה בכוונה מחמירה בניגוד לסעיף 329(א)(1) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: " החוק") ולנאשם 2 יוחסה עבירה של סיוע לחבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329 (א)(1) לחוק.

הנאשמים כפרו באשר יוחס להם בכתב האישום המקורי ,לפיכך נשמעו ראיות על פני מספר ישיבות (נשמעו שישה עדים כולל המתלונן).

במהלך שמיעת הראיות, הגיעו הצדדים לידי הסדר טיעון שבמסגרתו תוקן כתב האישום באופן משמעותי, כך שעל פי כתב האישום המתוקן, יוחסו לנאשמים העבירות הבאות:

לנאשם 1 יוחסה העבירה של חבלה חמורה שלא כדין, - עבירה על פי סעיף 333 לחוק.

לנאשם 2 יוחסה העבירה של סיוע לאחר מעשה, - עבירה על פי סעיף 260 (א) לחוק.

כעולה מכתב האישום המתוקן, בתאריך 22.10.05, לפנות בוקר, או בסמוך לכך ישבו הנאשמים וחבריהם בפיצוציה שבשכונת בן גוריון בנצרת עלית ושתו משקאות אלכוהוליים. באותה עת, ישבו בפיצוציה גם ויאציסלב שפיר וגנאדי איידלמן ושתו וודקה, בשלב מסוים הצטרף אליהם אלכסיי ארנזון (להלן: "המתלונן"). בשלב כלשהוא התגלע ויכוח בין הנאשמים לבין ויאציסלב וגנאדי שהפך לתגרת ידיים. המתלונן ניסה להפריד בין הניצים. לאחר זמן קצר עזבו הנאשמים את המקום.

בצהרי אותו יום בסמוך לשעה 13:00, החנה המתלונן את רכבו בחניית ביתו ברח' השושנים בנצרת עילית, והבחין בנאשמים אשר הגיעו לכיוונו. הנאשמים פנו אל המתלונן וטענו כלפיו כי לא התנהג כראוי בפיצוציה וכי רצונם לערוך עימו סולחה.

המתלונן הסכים, משהגיעו לסוכה אשר היתה בקרבת מקום, התפתח בין נאשם 1 לבין המתלונן ויכוח שהסלים לכדי דחיפות הדדיות. לפתע אחז נאשם 1 בחפץ חד שהיה מונח במקום, וחבל במתלונן חבלה חמורה בבטנו וברגלו.

אותה עת המתין נאשם 2 לנאשם 1 בקרבת מקום, ולאחר המעשה סייע לנאשם 1 להימלט מן המקום.

המתלונן התמוטט מיד ואילו הנאשמים נמלטו והותירו את המתלונן לחסדיהם של עוברי דרך שהובילוהו לבית החולים, שם אושפז. המתלונן נותח ואובחן פצע דקירה בבטנו החודר לחלל הצפק והכבד, וכן פצע דקירה ברגלו.

במסגרת הסדר הטיעון ולאחר תיקון כתב האישום, הודו שני הנאשמים בכתב האישום המתוקן. הנאשם 1 הורשע על פיו. הנאשם 2 נקבע כי ביצע את העבירה . הנאשמים ביקשו להזמין תסקיר מבחן בטרם טעון לעונש.

תסקיר קצין המבחן

ביחס לנאשם 1:

התסקיר בענייננו מלמד כי הנאשם בן 24 רווק, עלה ארצה עם משפחתו מאתיופיה ב"מבצע משה" בשנת 84. משפחת המוצא מונה זוג הורים ו-6 ילדים בגילאים שבין 24 - 9 . האב פנסיונר והאם עובדת. אחותו הבכירה קצינה בצה"ל. הנאשם הינו השני ברצף הלידה ואחיו חיל ביחידה קרבית, אח נוסף בן 19 לומד בטכניון במסגרת עתודה צבאית. שני אחיו הקטנים תלמידים. הנאשם התפתח במשפחה נורמטיבית. תפקוד הפרטים שבה מוצלח ובעל הישגים.

הנאשם אובחן בגיל צעיר כילד מחונן, על רקע הישגיו בלימודים נשלח לפנימייה יוקרתית ב"רמות". אולם, עקב הקושי להתמודד רגשית הוא נשר לאחר שנתיים והמשיך לימודיו וסיים 12 שנות לימוד והינו בעל תעודת בגרות. התגייס לצה"ל, שרת שנתיים ולאחר עריקות וריצוי עונש מאסר, שוחרר. לאחר שחרורו עבר להתגורר עם סבתו בבת-ים, טיפל בה כשהשתקמה חזר לנצרת והשתלב בלימודי מכינה אקדמית. תהליך חזרתו ללימודים נקטע בעקבות הסתבכותו בעבירה הנדונה. בכוונתו להשתלב בלימודים אקדמאיים.

באשר לעבירה הנדונה הנאשם 1 נטל אחריות אולם טען כי, לא התכוון לפגוע במתלונן וכי האירוע ארע באקראי, לאחר שחזר לחפש את הפלאפון שלו שאבד באירוע התגרה. המתלונן דרש 3,000 ש"ח תמורת הפלאפון.

לטענתו עוד הוא דקר את המתלונן בניסיון להגן על עצמו, לאחר שהמתלונן ניסה לדקור אותו באותו חפץ חד.

הנאשם הביע חרטה עמוקה וטען שהיה מבוהל ולא הפעיל שיקול דעת נכון. הנאשם חש תסכול ופגיעה בדימויו העצמי בשל הזלזול במוצאו והצטברות של כעס ועלבון שכנראה היוו את הרקע לתגובתו הקשה.

קצין המבחן התרשם כי הנאשם מצוי בהליך של חיפוש זהות עצמי והליך התבגרות, וכי למרות יכולתו האינטלקטואלית הגבוהה, הוא מתקשה להתמודד עם מסגרות סמכותיות ואורח חייו מאופיין בחוסר יציבות.

בני המשפחה כולם התגייסו לעזרתו וגוננו על התנהגותו ובשל כך חש שאינו עומד בציפיות המשפחה ממנו ומאכזב אותם.