גזאלין ואח' נ' משרד הבריאות/המשרד הראשי ואח'

החלטה

1. התובעים, בני דודים מדרגה ראשונה, הינם הורים לילד, שנולד בתאריך 7/8/96, כשהוא סובל מליקויים קשים, רבים ושונים, והם הגישו תובענה זו כנגד הנתבעים בטענה, כי מומיו של הילד לא אובחנו במהלך ההריון מחמת רשלנותם.

2. הנתבעים הגישו בקשה לסילוק התובענה על הסף מחמת התיישנות, שכן הוגשה בחלוף 16 שנים ממועד הולדת העילה – הוא מועד לידתו של בנם.

3. התובעים מתנגדים למבוקש, בהסתמכם על פסק הדין בע"א 1326/07 ליאור המר נ' דר' עמי עמית (להלן: "עניין המר").

דיון והכרעה

4. במסגרת הלכת המר בוטלה עילת התביעה שנודעה כ"חיים בעוולה" ונותרה על כנה עילת התביעה שעניינה "הולדה בעוולה", כאשר הובהר, כי זכות התביעה נשללה מהקטין ונותרה בידי הוריו בלבד, כאמור, בעילה של "הולדה בעוולה".

5. באותו עניין התייחס בית המשפט, בסיפא לפסק הדין, לתביעות תלויות ועומדות, שהוגשו על ידי קטינים בלבד, וקבע, כי תוצאת פסק הדין לא תחול עליהן, אולם לא נקבע מה יהיה גורל התביעות העתידיות, שתוגשנה על ידי הורי הקטינים, בהסתמך על הלכת זייצוב (ע"א 518/82 זייצוב נ' כץ, פ"ד מ (2) 85), שהייתה ההלכה הנוהגת עד שינוייה באמצעות הלכת המר.

6. בתי המשפט המחוזיים ניסו לתת פתרונות לבעיות שנוצרו עם הגשת תביעות הורים, לכאורה לאחר תום תקופת ההתיישנות בת שבע השנים, שכן ברור היה, כפי שבית המשפט העליון הבהיר הבהר היטב בעניין המר, כי לא הייתה כל כוונה לשלול מהקטינים את הפיצו לו הם זכאים, כאשר למעשה, הלכת המר אינה אלא שינוי הגדרת עילת התביעה והקנייתה להורים בלבד.

7. התובענה נשוא החלטה זו הוגשה על ידי הורי היילוד, כשנה לאחר מתן פסק הדין בעניין המר, ונשאלת השאלה מה גורלה, שכן מחד גיסא – בוטלה עילת התביעה של הקטין בגין "חיים בעוולה", ומאידך גיסא – עילת התביעה של ההורים התיישנה לכאורה, שכן הוגשה בחלוף שבע שנים מלידת היילוד.

8. אין ספק, כי המצב שנוצר עם מתן פסק דין המר יצר בעיה בהתייחס לתביעות ההורים, שלכאורה התיישנו, אולם הנני סבורה, כי ניתן לפתור בעיה זאת על סמך הרציו של הלכת המר, אשר הדגיש כי אין, ולא הייתה, כל כוונה לשלול מהקטינים את הפיצוי לו הם זכאים, ככל שתוכח תביעתם, כפי שאף עולה מדברי בית המשפט בעניין זאבי (רע"א 9444/12 דר' דן זאבי נ' פלוני, מתאריך 28/4/13, פורסם בנבו), שניתן לאחר פסק הדין בעניין המר.

9. אין עוררין, כי רצוי היה לפתור את בעיית ההתיישנות שעוררה הלכת המר בפסק הדין עצמו, או בחקיקה, וכל עוד הדברים אינם מוצאים את פתרונם במסגרת הפסיקה, או החקיקה, חובה על בית המשפט לשמור על זכויות התובעים בתביעות כגון דא.

10. כאמור, בעניין אשר בפני הוגשה תביעת הורי היילוד כשנה לאחר מתן פסק הדין בעניין המר, ולכאורה היא התיישנה, אולם היות והלכת המר שינתה את ההלכה שנהגה עד מתן פסק הדין בעניין המר, והיות וההורים הסתמכו על הלכת זייצוב (ע"א 518/82 זייצוב נ' כץ, פ"ד מ (2) 85), שאיפשרה לקטינים להגיש את התובענה בגין "חיים בעוולה" עד הגיעם לגיל 25, אין מקום למחוק, או לדחות את תביעת ההורים, מה עוד שהם לא השתהו בהגשתה והיגישוה זמן סביר מאד לאחר מתן פסק הדין בעניין המר.

בעבר הבעתי את דעתי, כי נוכח שינוי ההלכה, יש לשקול את תחילת מניין תקופת ההתיישנות מתאריך 28/5/12 – הוא מועד מתן פסק הדין בעניין המר, ויתכן שיש לקבוע תקופת התיישנות בת שבע שנים ממועד זה, או כל תקופת התיישנות אחרת, על מנת לאפשר להורי הקטינים הניזוקים להתארגן להגשת התובענות.

בתי משפט שונים הציעו פתרונות שונים לבעיית מועד ההתיישנות, אולם הלכה אין, ואשר על כן הנני בדעה, כי נוכח שינוי ההלכה, ונוכח הגשת תביעת ההורים בתוך פרק זמן סביר לאחר שינוי ההלכה, אין לדחות, או למחוק את תביעתם בשל התיישנות, ויש לבררה.

11. נוכח האמור, נדחית בזאת הבקשה לסילוק התובענה על הסף מחמת התיישנותה.

ניתנה היום, ט"ז אלול תשע"ג, 22 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: