גורשומוב (אסיר) נ' מדינת ישראל

פסק דין

הנאשם הורשע על ידי בית משפט השלום בקריות (השופטת טל תדמור-זמיר), בת"פ 20211-01-11, לפי הודאתו, בגניבה בגין אירוע מיום 6.1.11, בו הגיח מאחורי המתלוננת שמשכה כסף מהכספומט, אחז בארנקה וחטף אותו מידה בכוח, עד שנעצר על ידי אזרחים שנזעקו לעזרתה.

הנאשם נדון למאסר בפועל של 6 חודשים, וכן הופעל מאסר על תנאי של 15 חודשים, מהם 14 חודשים במצטבר ואחד בחופף, ומאסר על תנאי למשך 10 חודשים. המערער הגיש בעצמו ערעור על חומרת העונש בטענה שנגזרו לו 20 חודשי מאסר בגין גניבה וזה עונש כבד מדי. אין ספק, שלא נגזר על המערער עונש של 20 חודשי מאסר בגין גניבה זו.

עו"ד בוחבוט שטען מטעם המערער במינוי מהסנגוריה הציבורית, טען ששורש העבירות של המערער הוא התמכרותו לסמים מזה 25 שנה. לכן הוא מבצע עבירות ונכנס ויוצא מבתי סוהר. לטענתו, גם בתיק קודם ביקש לשלוח את המערער לגמילה, והדבר לא נעשה, וכעת הוא שב ומבקש לשלוח את המערער לגמילה.

נטען, כי המערער לא נגמל עד עתה בשל צהבת ממנה הוא סובל, המקשה עליו לקיחת תרופות, סכרת, וליקוי שמיעה כבד, המקשה עליו להשתתף בקבוצות טיפוליות. הוא ביקש לקבל את המלצת שירות המבחן להעמדת המערער במבחן למשך 18 חודשים, במהלכם יקבל טיפול ביחידה לנפגעי סמים בגפן באופן פרטני על ידי קצינת המבחן, ולהסתפק בתקופת מאסרו עד עתה, 9 חודשים.

ב"כ המשיבה, עו"ד יוזבגי, הצביעה על כך שלמערער 26 הרשעות קודמות בגין 41 תיקים, כאשר העבירה האחרונה בוצעה שבועיים לאחר ששוחרר ממאסר, בעוד עונש מאסר על תנאי מרחף מעל ראשו. לטענתה, המלצת שירות המבחן מנותקת מתוכן התסקיר, שלפיו המערער לא נטל אחריות לביצוע העבירה והפרוגנוזה הטיפולית נמוכה.

בנסיבות אלה, אין די בהצהרת כוונות של המערער על רצונו בגמילה, ויש להעדיף את אינטרס הציבור ולהרחיק ממנו את המערער הפוגע בציבור וברכושו.

ב"כ המערער השיב שבהודאתו לקח המערער אחריות על העבירה. לטענתו, המערער חולה, סובל שנים ומבקש פתרון. לדבריו, מה שמרתיע את המערער הוא שהות של "יותר מכמה חודשים" בכלא.

עובדות כתב האישום בו הורשע המערער חמורות ביותר, ואין ספק, שעונש של 6 חודשי מאסר, במצטבר להפעלת מאסר על תנאי שנגזר על המערער בתיק קודם, הוא עונש ההולם את חומרת מעשיו.

יש לדחות את טענת ב"כ המערער, שמה שמרתיע את המערער הוא עונש של יותר ממספר חודשים בכלא. העונש אינו מרתיע אותו, הוא נכנס ויוצא מבתי כלא, ואינו מהסס לבצע עבירות כשעונש מאסר מותנה מרחף מעליו, כך שגם עונש זה אינו מרתיע אותו.

בנסיבות אלה, האינטרס הציבורי מחייב את הרחקת המערער מן הציבור, על מנת למנוע ממנו לבצע עבירות, ותקופת המאסר שנגזרה עליו מתאימה לצורך זה.

מה שב"כ המערער קורא מחלה, אינו אלא התמכרות, שניתן להפסיקה אם וכאשר המערער יגייס כוחות לשם כך. עד עתה לא עשה כן.

כעולה מתסקיר שירות המבחן, הפרוגנוזה הטיפולית נמוכה. אמנם, הוא מצהיר עתה על עייפותו מדרכו הרעה ונכונות ראשונית לעבור שינוי, אבל אין די באותה נכונות ראשונית, לנוכח כוחותיו המוגבלים לשינוי באורח חייו, המתבטאים בניסיונות קודמים להיגמל, שנכשלו עקב חוסר התמדה.

אנו מצטרפים לדעתו של בית המשפט קמא, כי הנכונות ראשונית של המערער לעבור שינוי, אין בה כדי לגבור על חומרת העבירה שביצע המערער, ניסיונות המזעור שלו את משמעות מעשיו, עברו הפלילי העשיר, ודרך חייו העבריינית לאורך שנים.

לפיכך, אנו דוחים את הערעור.

אנו פונים לשירות בתי הסוהר לעשות לשיבוץ המערער בטיפול גמילה מסמים, למרות מגבלותיו הבריאותיות.

מזכירות בית המשפט תשלח עותק ההחלטה לבאי כח הצדדים בדואר.

ניתן היום, ח' תשרי תשע"ב, 06 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים.

י. אלרון, שופט

[אב"ד]