גורן נ' נרקיס

פסק דין

1.קטנועו של התובע, פיאג'ו מס' רישוי 14-352-79 (להלן: "הקטנוע"), נפגע וניזוק בתאונת דרכים שאירעה ביום 29.1.13, ברח' השיש שבמפרץ חיפה (להלן: "התאונה").

בתאונה היה מעורב רכב סוזוקי, מס' רישוי 80-522-28 (להלן: "הסוזוקי"), שהיה נהוג בידי הנתבעת.

2.לטענת התובע, התאונה אירעה באשמתה של הנתבעת. לכן הגיש את תביעתו שבפניי, בה הוא עותר לחייב את הנתבעת לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מהתאונה.

לטענת הנתבעת, התאונה אירעה באשמתו של התובע. לכן היא עותרת לדחות את התביעה ולחייב את התובע בהוצאות.

3.עיקר המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלת האחריות לאירוע התאונה. כדי להכריע במחלוקת זו שומה עלי לקבוע איך אירעה התאונה.

על סמך העדויות ושאר הראיות שהובאו בפניי, לרבות העדויות שבתיק החקירה המשטרתי (תיק ת.ד. 52334/13 של לשכת התנועה חיפה), אני קובע כי התאונה אירעה באופן כדלקמן:

הנתבעת נהגה את הסוזוקי ברח' השיש שבמפרץ חיפה, שהינו רח' דו סטרי בו נתיב אחד לכל כיוון, מכיוון דרום לכיוון צפון. בהגיעה מול תחנת דלק "תבור", שנמצאת בצד שמאל כיוון נסיעתה, עצרה הנתבעת את הסוזוקי באמצע הנתיב הימני ואותתה על כוונתה לפנות שמאלה, לתחנת הדלק. מספר כלי רכב שנסעו אחריה נעצרו, כדי לאפשר לה לפנות. הנתבעת המתינה עד שהתנועה בנתיב הנגדי תיפסק ואז החלה בפניה שמאלה. תוך כדי כך חסמה את נתיב הנסיעה של הקטנוע, שהגיע מאחוריה כשהוא עוקף את כלי הרכב שהיו במצב של עצירה. התובע, שהופתע מפניית הסוזוקי שמאלה, לא הספיק לבלום והתנגש בחלק האחורי של דופן שמאל של הסוזוקי.

4.מאופן אירוע התאונה כפי שקבעתי בסעף 3 דלעיל, עולה כי התאונה אירעה באשמתם המשותפת של שני הנהגים המעורבים בה.

רשלנותו של התובע התבטאה בכך שעקף את כלי הרכב, שהיו במצב של עצירה מאחורי הסוזוקי, מבלי להבחין באיתות של הסוזוקי ולמרות שהיה צריך לצפות שעצירתם של כלי הרכב שלפניו נובעת מכך שהרכב הראשון בשיירה, הסוזוקי, מתכוון לפנות שמאלה לתחנת הדלק.

רשלנותה של הנתבעת התבטאה בכך שפנתה שמאלה לאחר שפסקה התנועה בנתיב הנגדי, מבלי לוודא שאין רכב העוקף אותה ומבלי להבחין בקטנוע העוקף את כלי הרכב שעצרו מאחורי הסוזוקי.

בנסיבות המקרה אני קובע כי מידת רשלנותם של שני הנהגים המעורבים שווה. היינו, כל אחד מהם נושא ב- 50% מהאחריות לאירוע התאונה.

5.נשאלת השאלה מה גובה הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהתאונה.

אין חולקין כי בעקבות התאונה הוכרז הקטנוע כ "TOTAL LOST". השמאי מוטי כהן העריך את שוויו של הקטנוע, בניכוי שווי השרידים, בסכום של 19,600 ₪. הנתבעת לא חלקה על הערכה זו.

התובע שילם לשמאי שכ"ט בסך 1,989 ₪. לטענת הנתבעת זהו סכום "...מופרז ומוגזם ביחס למקובל ולנהוג בשוק ואינו עולה בקנה אחד עם חובתו של התובע להקטין את נזקיו". אציין כי אני נוטה להאמין שטענה זו הושמה בפי הנתבעת על ידי חב' הבטוח שביטחה את הסוזוקי ושעתידה לשלם לתובע את הסכום בו יחוייב, שכן קשה לי להאמין שהנתבעת יודעת בכלל מהו שכר הטרחה הנהוג והמקובל. בכל מקרה, אין אני מסכים עם טענה זו. כפי שכבר הבהרתי בשורה של פסקי דין (ראה למשל את פסק הדין מיום 2/11/13 בת"ק 15248-05-13, עמאר נ' הראל חב' לביטוח בע"מ), כל עוד חברות הבטוח "מכריחות" את הניזוקים להמציא חוו"ד של שמאי כתנאי לתשלום עלות התיקון של הרכב הניזוק וכל עוד נושא שכר הטרחה שגובים השמאים אינו מוסדר בחקיקה ו/או בקביעת מחירון מחייב, אין חברות הביטוח ו/או מבוטחיהן יכולות שלא לשלם לניזוק את שכר הטרחה שהניזוק שילם לשמאי, על פי דרישתו. אכן, על ניזוק מוטלת החובה להקטין את הנזק, אולם לא מוטלת עליו החובה לערוך "סקר שווקים" ו/או לערוך מכרז בין שמאים.

אני קובע, איפוא, כי נזקו של התובע מסתכם בסכום של 21,589 ₪, כמפורט להלן:

ערך הקטנוע, שהוכרז TOTAL LOST ,

בניכוי השרידים - 19,600 ₪

שכ"ט שמאי1,989 ₪

6.לאור קביעתי בסעיף 4 דלעיל כי הנתבעת נושאת ב- 50% מהנזק שנגרם לתובע, עליה לפצות אותו בשיעור של 50% מהנזק שנגרם לו, היינו בסכום של 10,794.50 ₪.