גורין סרגיי ואלנה נ' טרייד אין

פסק דין

התובעים הגישו תביעה זו לפיצוי כספי בסך 27,349 ₪, בגין הסכם למכירת רכב שערכו עם הנתבעת.

לטענת התובעים בכתב התביעה, ביום 9.3.08 נערך עם הנתבעת הסכם להחלפת רנו 03 ברנו חדיש, כאשר סוכם כי תמורת הרכב הישן תכסה הנתבעת חוב בסך 41,000 ₪ לחברת פמה אשראי לרכב בע"מ (להלן: "פמה"). לטענת התובעים, עקב אי תשלום של הנתבעת במועד, תפחה ההלוואה לסך של 54,349 ₪, הרכב נלקח ע"י הוצל"פ ונמכר בסופו של דבר תמורת 27,000 ₪ בלבד, פמה קיזזה 9,207 ₪ בגין הוצאות, כך שנוצר להם חוב לפמה של 27,349 ₪ בגין התנהלות הנתבעת.

לטענת הנתבעת בכתב הגנתה, התובעים לא טרחו לשלם את התשלומים עבור הרכב, וכך נוצר החוב. על מנת להסדיר את תשלום החוב נערכה העסקה של מכירת הרכב. לטענת הנתבעת, לא סוכם כי הנתבעת תהא אחראית לתשלום כל החוב לפמה, אלא כי תמכור את הרכב ובכספי המכר תשיב את ההלוואה. בדיעבד נתברר כי לא ניתן למכור את הרכב שהיה משועבד. הנתבעת פנתה לתובעים שיסדירו את הדבר, ובינתיים הגיע גם עיקול של הרכב להוצאה לפועל.

בדיון הראשון ביום 18.7.10, טען נציג הנתבעת כי התובעים פיגרו בתשלומים לפמה, ולכן נוצר החוב של 41,000 ₪. לדבריו בא אדם למגרש הנתבעת ורצה לקנות הרכב, אך הדבר לא התאפשר, כי הרכב היה משועבד. בנסיבות אלה, בסופו של דבר הרכב נלקח לכונס ונמכר ב- 27,000 ₪ בלבד.

התובעת העידה בדיון, כי לא היה עיקול. היה חוב לפמה והיא אמרה זאת לנציג הנתבעת, בעת העסקה. לדבריה כשהרכב נמסר לנתבעת היה רק פיגור בתשלום אחד, והיא הדגישה: "אם היה איחור של יותר מתשלום אחד אני מוותרת על טענותי". לטענתה במסגרת ההסכם, הסכים נציג הנתבעת גל ביטון התחייב לשלם את החוב לפמה בסך 41,000 ₪, וכך בדיוק נרשם בהסכם.

הדיון נדחה, כיוון שנציג הנתבעת ביקש לזמן לדיון את מר גל ביטול שערך את ההסכם, ולהמציא דו"ח מפמה לגבי הפיגורים עד מועד מסירת הרכב לנתבעת ולאחריו.

למרות שהדיון נדחה לבקשת הנתבעת, והתאריך נמסר בנוכחותה, נמנעה הנתבעת מלהתייצב להמשך הדיון ביום 19.10.10. נציג הנתבעת שרון אסולין, הגיש לאחר הדיון הודעת התנצלות, בטענה כי נוכח בדיקות הביטחון ושינוי האולם, אחר ב- 40 דקות. אני דוחה את הטענה. על בעל דין לכלכל את זמנו כך שיגיע במועד לדיון. הדיון החל, כעולה מהפרוטוקול, באיחור של 25 דקות, והוא נמשך זמן מה. נציג הנתבעת לא מציין בבקשה, מדוע לא הביא עימו את העד גל ביטון ואת דו"ח הסילוקים מפמה, שלשמם בלבד ביקש את דחיית הדיון.

לכאורה, ובהתאם לתקנה 11 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין) תשל"ז 1976, ניתן היה ליתן לתובעים פסק דין בהעדר הנתבעת שלא התייצבה לדיון, אלא שלפנים משורת הדין החליט בית המשפט לשמוע את התובעים, ולאפשר לנתבעת זכות תגובה בכתב.

בדיון ביום 19.10.10 העידה התובעת כי בעת מסירת הרכב היה הפיגור בתשלומים לפמה בסך 2,000 ₪ בלבד, והסכומים הגדולים של הפיגורים נוצרו רק לאחר מסירת הרכב. התובעים הגישו את הכרטסת של חברת פמה שסומנה ת/1 לאישור האמור לעיל, לפיה החוב צמח מחוב של 3,630 ₪ ביום 10.3.2008, סמוך למועד מסירת הרכב לנתבעת, עד ל- 11,533 ₪ ביום 10.8.2008. התובעת הוסיפה וציינה כי הרכב לא היה מעוקל בחודש מרץ 2008 כשנמסר לנתבעת. התובעים התחייבו להגיש אישור משרד הרישוי על כך.

ביום 29.10.10 הגישו התובעים אישור משרד התחבורה, לפיו ביום 15.9.2008 נרשמה על הרכב הערת מינוי כונס נכסים, היינו חצי שנה לאחר ההסכם והעברת החזקה ברכב.

אפשרתי לנתבעת להגיב בכתב על הטענות של התובעים בדיון, ועל כרטסת פמה שהוגשה. כיוון שמחמת תקלה של המזכירות, פרוטוקול הדיון לא הועבר לנתבעת, הוריתי להעביר אליה בדחיפות את הפרוטוקול, והארכתי את המועד לתגובתה בכתב עד יום 5.12.10.

כל תגובה לא הגיעה מטעם הנתבעת. יודגש כי בהתאם לבקשה שהוגשה לאחר הדיון, ברור שידוע לנתבעת כי התקיים דיון ביום 19.10.10, ולפיכך עליה מוטל היה לברר מה הוחלט באותו דיון, מה גם שניתנה ארכה נוספת לתגובה, הפרוטוקול שוגר גם בפקס, ואישור הפקס נמצא בתיק.

ההכרעה

לב המחלוקת הוא מה בדיוק הוסכם בהסכם החלפת הרכב מיום 9.3.2008. התובעים טענו כי הוסכם שהנתבעת תשלם את החוב לפמה בסכום של 41,000 ₪ תמורת הרכב, ואילו הנתבעת טענה כי הוסכם שהנתבעת תמכור את הרכב ורק לאחר המכירה תכסה את החוב בכספי המכירה.

בנוסח ההסכם נרשם בכתב יד:

"טרייד אין רוכש רכב מסוג רנו לגונה שנת 03, ומשלם תמורתו סך של 41,000 ₪, דרך סגירת הלוואה בפמה ללקוח. הרכב נכנס בשעה 10:30".

מלשון ההסכם ניתן ללמוד איפוא, כי הצדדים הסכימו ביניהם ביום 9.3.08, כי התובעים ימכרו את הרכב לנתבעת, והנתבעת תכסה את החוב לפמה של 41,000 ₪. לשון ההסכם היא ברורה ואיננה מצריכה פרשנות יתרה. טענת הנתבעת, כאילו הוסכם רק כי הנתבעת תעשה ככל יכולתה למכור את הרכב, כדי שהתובעים יוכלו לסלק את חובם לפמה (סעיף 8 לכתב ההגנה) – היא טענה שאין לה על מה לסמוך בלשון ההסכם.

הוכח ע"י התובעים מהכרטסת ת/1, כי הפיגור בעת מסירת הרכב 9.3.2008 היה של 3,630 ₪ בלבד, והוא צמח לכדי חוב פיגורים של 11,533 ₪, בתקופה שהרכב כבר עמד אצל הנתבעת, מה שהביא כנראה לעיקול הרכב. עוד הוכח, כי הרכב לא היה מעוקל ולא מונה לו כונס בעת מסירתו לנתבעת. הרכב היה משועבד, כנראה שעבוד לפמה נוכח ההלוואה, אלא שעם כיסוי ההלוואה, היה השעבוד מוסר מהרכב, והרכב עוקל רק לאחר מסירתו לנתבעת.

ההכרעה בתיק היא מורכבת – מחד גיסא, הנתבעת התחייבה לכסות את החוב לפמה בסך 41,000 ₪ ולא ביצעה זאת. מאידך גיסא, החוב של התובעים עמד על 41,000 ₪ בעת העסקה, היה להם כבר פיגור בתשלומים של 3,630 ₪, וערכו של הרכב ע"פ המכר היה כ- 27,000 ₪, כך שאם תתקבל התביעה במלואה, ירוויחו התובעים פעמיים – פעם אחת בגין המכירה שכיסתה חלק מהחוב, ופעם שניה בגין התשלום מהנתבעת, מעל ומעבר למחיר הרכב.