גורי ואח' נ' קיבוץ כפר מסריק אגודה שיתופית

פסק דין

1.התביעה שבפני היא פרק נוסף במסכת של התדיינויות שבין הצדדים ואשר עניינה חלקת מקרקעין שהתובע מונה לה כונס נכסים, ואשר מצויה בתוך שטחים שהנתבע מעבד ומגדל בהן גידולים חקלאיים.

2.התביעה הראשונה (ת.א. 2283/06) הוגשה ביום 23.4.06 והתובע עתר בה למתן צו לפינוי הנתבע מהמקרקעין וכן לחיובו של הנתבע בדמי שימוש ראויים בגין השימוש שהוא עושה בקרקע. ביום 27.11.07 ניתן פסק דין בתביעה זו, ועל פיו חוייב הנתבע לפנות את המקרקעין בתוך 30 יום. הנתבע חוייב גם בתשלום דמי שימוש בשיעור של 20,000 דולר לכל שנה שבה החזיק במקרקעין החל מיום 1.6.00 ועד למועד הגשת התביעה.

3.על פסק הדין הגיש הנתבע ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, ובדיון שהתקיים שם ביום 20.1.09 הושגה הסכמה בין הצדדים, לפיה, מבלי לפגוע בכל קביעה בפסק הדין או בכל טענה של הצדדים, הועמד שיעור דמי השימוש ע"ס 6,000 דולר לשנה בלבד.

4.בין המועד שבו ניתן פסק הדין בתביעה הראשונה ובין המועד שבו ניתן פסק הדין (בפשרה) בערעור, הגיש התובע בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט ובה טען כי הנתבע מפר את הוראות פסק הדין בכך שאינו מפנה את הנכס. בקשה זו הוגשה ביום 24.6.08. בסופו של דבר, גם בבקשה זו הושגה הסכמה בין הצדדים וזאת במהלך דיון שנקבע בבקשה בפניי ולפיו התחייב הנתבע לגדר את המקרקעין.

5.בתביעה הנוכחית טוען התובע כי הנתבע לא פינה את המקרקעין אלא בחודש נובמבר 2008, אז סיים את גידור המקרקעין על פי ההסכמה שהושגה בהליכים לפי פקודת בזיון בית המשפט. בהתאם, עותר התובע לפסק דין שיחייב את הנתבע לשלם לו דמי שימוש ראויים מיום הגשת התביעה הראשונה ועד לנוב' 2008. (מלכתחילה כללה התביעה עתירה לדמי שימוש ראויים. גם בגין פרק הזמן שנדון בתביעה הראשונה, משום שהתובע טען כי בתביעה הראשונה לא נפסק לטובתו. אלא חלק מהסכום שנקבע בסופו של דבר כדמי שימוש ראויים (משום שלא שילם את האגרה בגין כל הסכום שנפסק, אך מאוחר יותר התביעה תוקנה והתובע השמיט טענה זו).

6.לטענת התובע, שיעור דמי השימוש צריך להיות 20,000 דולר לכל שנה, כפי שנקבע בפסק הדין הראשון שמהווה, לטענתו, מעשה בי דין.

מאוחר יותר, ולאחר שניתן פסק הדין בהליכי הערעור שהיו על פסק הדין הראשון, תיקן התובע את התביעה והעמיד אותה על סכום של 6,000 דולר לכל שנה, החל מיום הגשת התביעה הראשונה ועד לנובמבר 2008.

7.הנתבע הכחיש את כל טענות התובע.

לטענתו, פינה את המקרקעין בסמוך לאחר פסק הדין הראשון, בדצמבר 2007.

לטענת הנתבע רק בטעות עובדו שוב המקרקעין במהלך חודש מרץ 2008, ואולם כאשר נודע לו הדבר, בעקבות פניית התובע בחודש יוני 2008, פינה מיד את המקרקעין. לטענת הנתבע ראייה לכך יש בעובדה שבדיון בהליכים לפי פקודת בזיון בית המשפט, לא דובר עוד על פינויו מהמקרקעין, אלא רק על גידור המקרקעין, על מנת למנוע שגיאה דומה בעתיד.

8.הנתבע טען גם כי אין מעשה בית דין מחייב בקביעות שהיו בפסק הדין הראשון – או בהליכי הערעור וההסכמה שהושגה שם ולכן גם אין מקום לחייבו בדמי שימוש בשיעור של 20,000 דולר או בשיעור של 6,000 דולר. לטענתו, דמי השימוש הראויים הם בשיעור נמוך פי כמה. לעניין זה, הגיש הנתבע חוות דעת מטעמו לפיה עומדים דמי השימוש הראויים ע"ס של 30 ₪ לשנה לכל דונם ועל כ- 81 ₪ לשנה ביחס לכל המקרקעין שבמחלוקת.

9.מאחר שגם לפי גרסת הנתבע, פונו המקרקעין רק בחודש דצמבר 2007, משמע שאין לנתבע, למעשה, טענת הגנה טובה לעניין חיובו בדמי שימוש ראויים לתקופה שמיום הגשת התביעה הראשונה, 23.4.06, ועד למועד הפינוי בחודש דצמבר 2007. המחלוקת בעניין זה, היא אך ורק לעניין שיעורם של דמי השימוש.

10.בנוגע לתקופה שלאחר דצמבר 2007, חלוקים הצדדים בשאלה אם החזיק הנתבע במקרקעין לאחר המועד הזה, כאשר לטענת התובע, לא פינה הנתבע את המקרקעין אלא בחודש נובמבר 2008; ואילו לטענת הנתבע, הוא לא החזיק במקרקעין אלא לתקופה של שלושה חודשים ממרץ 2008 ועד יוני 2008, וגם זאת רק מתוך טעות שבתום לב וללא שהיה לו תועלת או רווח כספי כלשהו, מאחר שפינה את המקרקעין לפני מועד הקציר.

11.שיעור דמי השימוש הראויים –

שאלת שיעורם של דמי השימוש הראויים הוכרעה כבר בפסק הדין בתביעה הראשונה. בפסק הדין (בת.א. 2283/06 בבית משפט זה), נקבע מפורשות כי שיעור דמי השימוש הראויים הוא 20,000 דולר לכל שנה. הצדדים, בהסכמה, שינו שיעור זה, במסגרת הליכי הערעור שהוגש על פסק הדין והסכימו כי "הסכום של 20,000 דולר לשנה בפסק דין של בית משפט קמא יועמד על סך של 6,000 דולר לשנה". (עמ' 2 שורה 17 לפרוטוקול ולהסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין בע"א 5080/07 מחוזי חיפה).

12.הקביעה, לפיה שיעור דמי השימוש הראויים הוא על סך 20,000 דולר לשנה, יש בה משום מעשה בי דין בין הצדדים ואין הבדל לעניין זה בין התקופה שעד למועד הגשת התביעה הראשונה ובין התקופה שלאחריה, ועד לפינוי הנכס בפועל.

מכוח הסכמת הצדדים, הוקטן שיעור זה לסך של 6,000 דולר, כפי שאושר בפסק הדין בערעור, וסכום זה הוא שמחייב אפוא את הצדדים.

13.יוצא, כי לגבי התקופה שמיום הגשת התביעה הראשונה, 23.4.06, ועד לדצמבר 2007, תקופה שלגביה אין מחלוקת כי הנתבע המשיך להחזיק במקרקעין, על הנתבע לשלם לתובע סך של 6,000 דולר בגין כל שנה, וסכום יחסי לגבי שנה שאינה שלמה. על מנת להקל על החישוב, אני מורה כי מלוא הסכום יומר לשקלים על פי השער הידוע לאמצע התקופה הנדונה (20.2.07) וישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 20.2.07 ועד התשלום המלא בפועל.

14.אשר לתקופה שלאחר דצמבר 2007 –